בנין של שמחה סד

עכ"פ האגרת שלה ככת"י התובע המסייע להנתבע שפוטר עי"ז את הנתבע משבועתו כמ"ש מהרי"ק בשרש קצ"ג: והוקבע כן בש"ע סי' פ"ז להלכה

ונידון אשר העיר כת"ר ממ"ש הרשב"ש בת' בשם הירו' הנה לכאורה ש"ס ערוך הוא בבבלי פ' המקבל (קי"ג) דדוקא שליח ב"ד מנתח נתוחי בשוק אבל לא הבע"ד בעצמו אמנם הרשב"ש חידש מהירושלמי שגם בעבר והשכין שלא ברשות חייב להחזיר תחילה המשכון ואח"כ לדון עמו שזה לא נשמע מש"ס דילן אמנם ברור דהרשב"ש מיירי דוקא בתפיסה בעדים כדדייק לכתוב בהדיא בסי' ר"ד וז"ל וכל העם יודעים שלא נטלם ממנו אלא ביד חזקה. וכן בירוש' גופי' דייק משו"ה לומר דחד ב"נ קם עם חברי' בשוקא וארים וכו' וכן י"ל דעובדא שהביא שם בסי' ש"פ נמי הכי מיירי כי בלא"ה אינו מבואר שם כ"כ איך הי' המעשה בבירור אבל תפיסה שלא בעדים ורוצה לירד עמו אח"כ לדין אלא שתופסו כדי שיהא נאמן במיגו דלא תפסתי אפשר דשרי אפי' בחוב [וכ"ש אם מגיע לו בשביל שגזלו האיך דלאו למימרא בעי דשרי] ומ"ש דדוקא שליח ב"ד הוא דמנתח נתוחי אבל לא הבע"ד בעצמו היינו כשאין התופס רוצה לירד עמו לדין תיכף ואם כן נידון דידן לפי מה שלקחה אזני מגופא דעובדא הי' התפיסה שלא בעדים יש מקום לחייב האומר לה להחזיר המשכון וערב לה כערב בשעת מתן מעות כיון דהתפיסה הי' ברשות אמנם באמת הוא דוחק ועוד י"ל דנ"ד הוי כהך עובדא דעזי דאכלי חושלא וכו' בפ' חזקת (לו א') כיון דמתחילה ברשות באו לידה ע' לשון הרשב"ש שם בסי' ש"פ דהא ברשותה היו אמנם באמת אאל"כ כיון דמתחילה לפ"ד חמותה אמרה לה בפירוש דרך שאלה הוי ממש כנידון עובדא שנשאל עלה הרשב"ש שם אמנם אם חמותה טוענת שנתנתם לה בסתם להתקשט לא בפירוש דרך שאלה נלפענ"ד דדמי לתפיס' דעיזי דאכלי חושלא כ"מ מהרשב"ש שם והגם דהם דבר העשוי להשאיל עכ"ז היתה רשאה להחזיק בהם אח"כ בתורת משכון וד' האחרונים בענין החילוקי דינים בדין עביד אינש דינא לנפשיה הלא ידועים לכת"ר

אך אחת היא אשר נפלענ"ד לחדש בזה בדרך אפשרי לחוד דהא רב יהודה ורב נחמן דפליגי בעביד אינש דינא לנפשי' תרווייהו תלמידייהו דשמואל הוו ותרוויי' אליבא דשמואל פליגי ועובדא דהירוש' הנ"ל אמרו שם דשמואל הוא דפסק הכי ואנן קי"ל כר"נ אליבא דשמואל דעביד אינש דינא לנפשי' הגם דמעשה רב וא"כ היה לנו לפסוק כרב יהודה משמיה דשמואל מהך דירושלמי מ"מ כיון דפרכינן התם בסוגיא כמה פירכות ממשניות וברייתות לרב יהודה וכלהו שנינהו בשינויי דחיקי: נקטינן כר"נ וכמש"ש הרא"ש וכל הראשונים ז"ל הך סברא לחד מתרי טעמי דפסקינן משו"ה כר"נ ולא כר"י וכ"ש אי נימא דרב נחמן משמי' דנפשי' אמרה ורב יהודה דס"ל דלא עביד אינש דינא לנפשי' משמואל הוא דקבלה דבפי' שמיע לי מיני' הכי או אפשר מכללא דהך עובדא דבירוש' וליכא למפרך ע"ז דא"כ הו"ל לר"י למימר מלתי' בהדיא משמי' דשמואל דהא אשכחינן דוכתי טובי בש"ס דרב יהודה אמר דינים בסתם ובתר הכי אמר אביי או מאן דהוא הא דר"י דרב הוא או דשמואל הוא והדר בעי עלה הש"ס בפי' שמיע לי' מיני' או מכללא ולא פשיט הש"ס בפשיטות דודאי מכללא הוא דאי בפירוש אמאי לא אמר בהדיא משמי' דרבי'

ונידון האיסור ריבית דבמשכנתא דנ"ד יש לרצות בזה ג"כ מלבד מה שהערתי מדין הלואה בריבית לבניו וב"ב דהא ודאי מפרך לכאורה מכשותא בכרמא בפ' תולין (קל"ט) ועכ"ז עדיין צריך אני להתלמד בזה לעת הפנאי בעז"ה דחביב עלאי משום דהיא מלתא חדתא שלא נזכר בשום מקום לכאורה: סימן ג ב"ה יום עש"ק י"ו אדר ראשון ת"ר לפ"ק

נשאלתי מהרב המופלג מ' יהודה ליב אלי' הכהן נ"י מו"ץ דק"ק חאטימסק וז"ל איש אחד עשה חליפין שנתן ג' עזים בעד בהמה אחת ועוד יתן אחר ג' חדשים עשרה רו"כ והחליפין הי' בעת שעמד על הדרך ליסע לעסקיו וצוה לבעל הבהמה שימסור הבהמה לאשתו ולקבל העזים ועשה כן ואחר ג' ימים רצתה אשת המחליף להחזיר הבהמה לבעלי' מחמת אונאתה כי אינה עומדת לחליבה ולא רצה בעל הבהמה לקבלה ואחר שבא בעל העזים מדרכו אחר ב' חדשים תבע ממנו בעל הבהמה העשרה רו"כ הנ"ל ולא רצה ליתן מחמת האונאה עכ"ל השאלה והרב הנ"ל האריך קצת בזה ויובן מתוך תשובתי

תשובה אשר כתב מע"ל שבעל העזים יכול לחזור גם אחר שיעור כדי שיראה כו' מטעם שהי' אנוס כמבואר בש"ע סי' רכ"ז ס"ז ולכן הגם דבנ"ד שהא אחר בואו מדרכו יותר משיעור כדי שיראה עכ"ז יכול לחזור כמ"ש הסמ"ע שם סקי"ז אני אומר שבנ"ד אין שייך כלל שיעור כדי שיראה כו' כיון שהאונאה הוא בענין החלב שנותנת מעט מאד א"צ לזה לא תגר ולא קרוב כי הוא דבר הנראה בחוש להקונה עצמו וכיון שבעל הבהמה עצמו יודע שבעל העזים צריך הבהמה לחליבה ולא לשחיטה הגם שודאי גם אם אשת בעל העזים לא חזרה משך רב מ"מ הי' יכול בעלה לחזור בבואו לביתו אמנם בבואו לביתו כיון ששהה משך לפי ראות עיני הדיין לפי הענין ולא חזר ודאי דלא יכול לחזור דהא טעמא דהסמ"ע דגם בשהא אחר שעבר האונס הוא משום דיכול להתנצל ולומר שאחר שעבר האונס לא עלה על דעתו לחקור עד עתה וזה לא שייך כלל בנ"ד לפמ"ש דמה חקירה מאחרים הי' צריך כלל בנ"ד שהרי הוא דבר הנראה וניכר כל יום בעת החליבה [מלבד מה שדחה הט"ז כל עיקר סברת הסמ"ע ע"ש והדין עמו בזה] אלא שבאמת אני אומר דאדרבה א"צ כלל בנ"ד גם לסברת הסמ"ע דהא באמת הא חזרה אשת בעל העזים אחר ג' ימים ראשונים ונ"ד שהיתה החזרה מחמת שאינה ראוי' לחליבה לפי ערך הדמים שהי' בזה יותר משיעור אונאה כמ"ש מע"ל ברור לענ"ד שהיתה יכולה לחזור אחר ג' ימים כי כל ג' ימים הראשונים בחנה חליבתה וסברה אולי מקרה הוא ב' וג"פ או אולי מחמת שינוי מקום וכיו"ב שיארע ג"כ לפעמים שמתמעט החלב מאד ב' וג' פעמים הראשונים ואחר שראתה שכבר עברו ג' ימים ולא אשתנית למעליותא