בנין של שמחה סב

אה"ע בסי' כ"ז הכריע כמות' עש"ה וגם נראה ברור שהע"ש לא ראתה עינו ד' הרמב"ן בשם הר"י מיג"ש שהביא הש"ך שם בסוף דבריו שכותב להדיא דטעם פסול נוגע הוא משום דחשדינן ליה למשקר דאלו ראם לא היה חולק בפשיטות כ"כ מסברא דנפשי' היפך מדברי גדולי הראשוני' לכה"פ הי' מביא דבריהם ולישא וליתן בדעתם ומעתה הלא מודעת הכלל שבמקום שהבתרא לא ראה ד' הקמא אין הלכה כבתרא נגדו ויש ראיה ע"ז מש"ס ערוך בב"ב וכ"ש הכא שהסמ"ע והש"ך דהוו בתראי טפי מיני' קמו ג"כ כדעת הראשונים ז"ל. וגם דפשטי' דלישנא דהרמב"ם שהבאתי לעיל שכ' וידע דבר הגורם לד"א כו' משמעין שאפי' אם צד אפשרות הנאתו הוא מצד אחר לגמרי שלא מהענין והעסק שמעיד עליו ג"כ פסול הוא. וד' הרמב"ם בפ"ד מה' גזילה שהביא האו"ת להוכיח ממנו דס"ל ז"ל דשכירו ולקיטו כשר להעידו כבר כתבנו דלא מכרעא כמ"ש בתומים גופי' בסי' צ' סק"ה ולפענ"ד יש לפרש עוד דבריו ז"ל דלהכי נקט ואין משביעין את הגזלן מפני שהוא חשוד על השבועה. היינו אפי' אם השכירו ולקיטו של הבעה"ב כבר נסתלק מהבעה"ב. והרמב"ם הוא מהכת הסוברין דבפסול ממון לא בעינן שתהא תחילתו וסופו בכשרות כדכ' הוא ז"ל להדיא בריש פט"ו מה"ע וא"כ אחר שנסתלק השכירו ולקיטו מעליו ה"ה כשר להעיד. ומעתה הוה הבעה"ב טוענו ברי עפ"י עד כשר והיה מזקיק להגזלן לישבע. רק מפני שחשוד הוא על השבועה אינו נשבע ומעתה אין שום הכרע כלל בדברי הרמב"ם דפ"ד מה' גזילה דב"ב כשר להעיד וממילא הדרן לקמייתא כפי שמטין ונראין ד' הרמב"ם דפי"ו מה"ע הנ"ל דכל שאפשרי שתהי' לו איזה צד הנאה מחמת עדותו כשכירו ולקיטו ומשרתו ומשולחו וכיו"ב ה"ה פסול להעיד בה

אך כ"ז באם נראה להדיינים שהבעה"ב בר הכי הוא שיתרגז על ב"ב ושכירו אם לא יעיד כדבריו ויכול להיות באפשרי שיסלקו מעסקיו עבור זה אבל אם לפי ראות לאו בר הכי הוא ג"כ ברור בהיפך דכשר להעידו דלא הוה אלא כאוהבו ושושבינו והרשות נתונה לדיין לסמוך בזה על השערתו ואומדנא דילי' וכעין שכ' הרמב"ם הנ"ל שדברים אלו תלוין בדעת הדיין וכו' ויעמיק לראות אם ימצא וכו'. ועדיף טובא מהך שכ' הסמ"ע בסי' ל"ז ססקכ"ד ע"ש שאפי' הש"ך שחוכך שם בזה ע"ש בסקי"א בנ"ד יודה ודאי דאפשר למיקם עלה דמלתא [ודעת לנבון נקל ההפרש הרב שביניהם] וסוגיא דעלמא עתה במדינת ליטא הנהוג שמפשרין בנדון כזה. ובמדינת רייסין זה שנים לא כבירים שנעתקתי למדינה זו אינני יודע סוגיא דעלמא בזה היכי אזלא

ולפמ"ש אין מקום כלל לספיקייהו באם יהפך שכנגדו שבועתו לזה שהביא העד דאם נראה שהבעה"ב לאו קפדנא הוא בזה כ"כ ה"ה כשר להעידו בודאי וא"כ המביאו נפטר משבועתו מטעם עד המסייעו ושכנגדו מתחייב עי"ז שד"א ובדאורייתא הא לא מפכינן. ואם נראה דקפדנא ורגזנא הוא בכזה וכיו"ב ה"ה פסול גמור להעידו וא"כ אפס מקום בזה לטענת קים לי ואם יהפכנה ישבע זה ויטול ולנדון אחר בעלמא אם הי' יכול לטעון קים לי ברור לדעתי שאם הי' שכנגדו מהפך שבועתו ע"ז דטעין קים לי. לא מצי טעין קים לי במה שחבירו מוחזק והיה צריך לישבע הנלע"ד ברור כתבתי וה' ינחנו בדרך אמת בתורה דכתיב בה אמת. למען חותמו אמת. ואל יצל מפינו דבר אמת. עד הוכן בחסד כסא וישב עליו באמת. ברחמי אל אמת. ושלום על דייני ישראל כנפשם ונפש אחד אחוז באהבתם הדו"ש: סימן ב

עובדא הוה שהלכה סחורתו של הרב הגאון מו' דוד לוריא ז"ל מק"ק ביחאב ישן דרך ק' סלוצק ועכבה כלת אחותו את הסחורה הנ"ל. וטענה ע"י המורשא שלה לפני הבד"צ דסלוצק. שלוותה לאחותו חמותה מאה ועשרים רובל כסף והמרגליות של חמותה הי' אצלה. וקודם נסיעתה מחמותה בקשה חמותה מאתה ליתן לה המרגליות שלה. ולא רצתה ליתן לה עד שתסלק לה החוב הנ"ל. כי מסרה לה חמותה המרגליות בתורת משכון על חוב הנ"ל. אח"כ בא אחי חמותה הרב רד"ל הנ' ואמר לה. תחזיר המרגליות לחמותך ולא יהי' לך על חמותך שום תביעה כי אנכי אסלק לך. וממני תתבע ועפ"י דיבורו זה נתנה המרגליות הממושכנים אצלה לחמותה בחזרה. כ"ז טען המורשא של האשה הנ"ל לפני הבד"צ דשם. גם הביאה ע"ז ע"א שהי' אז בשעת מעשה והעיד כן בב"ד דשם. והב"ד שלחו טענות אלו בכתב לק"ק ביחאב ישן להרב הגאון מוהרד"ל הנ"ל שישיב ע"ז: וזהו מה שהשיב וטען ע"ז הגאון רד"ל הנ"ל

ע"ד הטענות של המורשא ששלחו לידי בכ"י הסו"ד דקהילתם חדת היא לי שנהוג בקהילתם ליתן רשות לאשה נתבעת להעמיד מורשא. ולא החזיקו הפוסקים קמאי ובתראי ז"ל לחלוק כבוד לנשים יקרות רק לשלוח סופרי הדיינים לביתם לשמוע טענותיהם מפיהם וכמה גדולים ד' מרן הרשב"א ז"ל בת' שחשש באם שיעמיד הנתבע מורשא ילמדו לשקר וכן עלתה לנו פה בנ"ד שבתחילה השיבה במכתבה אלי [ששלחתי לחזרה ליד המורשא שלי להראותו לפני ב"ד] שאני הבטחתי לה אז שחותנתה תשלם בודאי ולא הזכירה אז שום לשון ערבות וכ"ש קבלנות ולא ענין המשכון של המרגליות. ועתה התחכם המורשא ואגמרה טענתא בלשון קבלנות שלא תהי' לה שום תביעה על חותנתה רק עלי וגם בדה לה ענין המשכון [ויש מקום לבע"ד לטעון. דהא דכ' הפוסקים ז"ל שאחרי שכ' טענותיהם בשטר א"י לחזור ולטעון כיון שתלו הדבר בטעמא דכיון שכתבו דייקו שפיר. א"כ י"ל דל"ד שטרי טענתא שכותבין בב"ד טענותיהם כדי שלא יוכלו לחזור ולטעון. אלא אפי' כ' הבע"ד בעצמו טענותיו בכתב שלא בב"ד. אע"ג דבעלמא אמרינן דעביד אינש דלא מגלי טענתי' אלא בב"ד ויכול לחזור ולטעון הכא כיון דכתב ודאי דקדק יפה וכבר מצאנו למהר"י אדרבי ז"ל בת' דברי ריבות סי' ת"ה שפסק אם כתב לחבירו באגרת כמה מגיע ממנו שוב א"י לטעון טעיתי בחשבון. דכיון דכ' ודאי דקדק יפה. ומקום לומר דכתיבה אפי' חוץ לב"ד. כיון דיכול חבירו להביא הכתב לפני בית דין מדייק בה שפיר כאלו טוען לפני