בנין של שמחה סא

טענת קים לי לנפקותא דגם אי משכחינן למי מהמחברים דסברי דמשרת וב"ב פסול להעיד להבעה"ב שלו וסוגיין דעלמא לית בה אז מצי אותו שהביא העד למטען קים לי כהאו"ת דמכשיר לי' א"כ ברור ופשוט לענ"ד ספיקייהו דגם אם יהפך שכנגדו שבועתו לזה שהביא העד דודאי דעל מה שמוחזק שכנגדו לא יועיל העד הלז דהא גם איהו מצי למטען קים לי כאותו מחבר דפוסלו סוף דבר שלענ"ד או דלא מהני או דל"צ טענת קים לי או דמפשט ספיקיי' בפשיטות בענין היפוך שבועה הנ"ל באם לית בי' סוגיא דעלמא כלל וכמו שכתבתי בס"ד

תו אמינא דגם לבר מן כל דין יש מקום מרווח לומר דלא שייך כלל בנ"ד טענת קים לי דיש אתי להוכיח לכאורה בס"ד דלא אמרינן קים לי לאפטורי משבועה אך מאשר עדיין הדבר צריך אצלי תלמוד לזאת הנחתיו לע"ע

ובעיקר הדין אי משרת ובן בית כשר להעיד להבע"ה שלו הוא באמת דין חדש לכאורה לפוסלו וכנראה דלא אשתמיט חד מהפוסקים להעיר בזה רק הרדב"ז ומ"ש הרמב"ם בפט"ז מה' עדות סוף ה"ד שתלוי בדעת הדיין ועוצם בינתו וכו' וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפי' בדרך רחוקה ונפלאה ה"ז לא יעיד בה עכ"ל. והובא כן גם בש"ע בסי' ל"ז סכ"א יש לפרש דכוונתו רק באם יש לו שום צד הנאה רחוקה בעיקר הענין והעסק עצמו שמעיד עליו כעין דמיירי הרמב"ם שם באותה הלכה גופא לעיל מינה מפני שהוא רוצה להעמידן בפני ב"ח שיטרפם ע"ש ע"ז כ' שאפי' אם אותה צד הנאה הוא בדרך רחוקה ונפלאה ע"י דבר הגורם לדבר ודבר לדבר ה"ז לא יעיד בה משא"כ במשרת וב"ב שצד ההנאה שאפשר לו בעולם להוולד ובזה הוא דבר מן הצד וענין אחר לגמרי שאינו שייך כלל לאותו ענין והעסק שמעיד לו עליו היינו שלא יתרגז עליו הבעה"ב וידיחהו מביתו ומעסקיו אם לא יעיד ככה [ולדעת האו"ת בד' הרמב"ם דס"ל דשכירו ולקיטו כשר להעיד לו ע"כ דצ"ל כן דלא לסתרו ד' הרמב"ם אהדדי] והסמך שהביא האו"ת לפוסלו מהך דב"ב (כ"ט א') בקל יש לדחותה וכנראה גם מדבריו עצמו שם וגם דהא כל עיקר סמך זה תלוי על קוטב דבעינן שתהא תחילתו וסופו בכשרות והא רוה"פ ס"ל וכן הוקבע בשו"ע להלכה בסי' ל"ג סט"ו דבפסול נגיעה דממון לא בעינן שיהא תחילה וסוף בכשרות וא"כ גם אי נימא דב"ב פסול להעיד להבעה"ב שלו תקשי ודאי לפי"ז דאכתי לסהדו עתה משרתו וב"ב שהי' לו אז ונסתלק עתה מעליו וע"כ צ"ל לדידהו דחדא ותרי מתלת שינויי נקטי וכיו"ב והגם שגם הראי' שהביא האו"ת להכשיר מד' הרמב"ם בפ"ד מה' גזילה ה"ז לא מכרעא כ"כ כמ"ש בתומים גופי' בסי' צ' סק"ה ע"ש אך לכאורה מאין הרגלים לפסלם בהחלט דמשום ההנאה העברה שהי"ל מהבעה"ב ודאי דאין טעם כלל לפסלם והוי רק בכלל אוהב דאפי' שושבינו כשר דאלת"ה ע"כ דתפסול גם מכירי כהונה ועני המקבל קצבת פרס מבעה"ב מהעיד עליו וזה לא אמר אדם מעולם ואי משום דאינו בביתו ודאי דלית נפקותא במה שהוא בתוך ביתו או לא ורק באם שהבעה"ב ידוע לרגזן שאם יעיד ב"ב האמת או יכבוש עדותו אפשר ויכול להיות שיסלקוהו מעסוק עוד בעסקיו הי' קצת מקום לדמותו לנוטל שכר להעיד וכולי האי ואולי דודאי לא דמיין לגמרי דהתם נוטל שכר ביחוד ובתנאי מפורש עבור הגדת עדותו זאת ממש והרי צד הנאתו מסתעף ונובע מעיקר העדות עכ"פ הגם שאינו נובע מעיקר הענין והעסק גופי' שמעיד לו עליו משא"כ במשרת וב"ב שאין צד הנאתו נובע כלל מעיקר העדות רק מצד וענין אחר לגמרי כנ"ל]

ולכאורה עלה בדעתי לומר דהך דינא דנ"ד תליא בפלוגתא דרבוותא הסמ"ע והש"ך ברסי' ל"ז עם הע"ש בטעמא של פסול נוגע מחמת איזה הנאה דלהסמ"ע והש"ך דהטעם משום דחשדינן לי' למשקר בשביל ההנאה שיבוא לו מזה ברור דאין טעם לחלק בין הנאה להנאה שגם אם צד ההנאה אינה מהענין והעסק כלל שמעיד לו עליו ודאי דפסול ולדעת הע"ש דפסולו דנוגע הוא משום דאדם קרוב אצל עצמו ור"ל ממונו והרי הוא כמעיד לעצמו לפי"ז מסתבר לי דדוקא כשצד הנאתו שיכול להיות לו עפ"י עדותו הוא בעיקר העסק שמעיד עליו או עכ"פ מסתעף ונובע מהעסק ממש משא"כ כשצד אפשרות הנאתו אינו שייך כלל להעסק שמעיד עליו הרי אינו נוגע ולא קרוב כלל לעיקר עדותו ואינו מעיד כלל לעצמו וממונו רק לאחרים לגמרי ואפשרות הנאתו שיכול להיות לו ע"י סיבת עדותו זאת היא מלתא באנפי נפשה ובעיקר ממון העדות לא מקרי קרוב כלל ואין לומר דהגם דבעיקר עדותו באמת לא מקרי קרוב כלל עכ"ז כיון שיש לו נפקותא מעדותו לענין הנאת ממון או מניעת הפסד ולאותו הממון ה"ה קרוב לעצמו א"כ הא הוי לכאורה דומה למי שמעיד לאחד שאינו קרובו ויש מזה נפקותא הנאת ממון גם לקרובו ה"ה פסול להעיד גם להרחוק כדאמרי' בפ"ק דמכות (ז' ריש ע"א) גבי אלעא וטובי' והוקבע בש"ע סי' ל"ג סי"ו. ובירושלמי שהביאו הרי"ף והרא"ש שם לשיטת ר"ח והרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והרא"ש ע' בש"ע סי' נ"א ס"ו וש"ך שם סק"ח וה"נ דכוותה ולא פלגינן דיבורי' והו"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה הא ליתא חדא דל"ד כלל לדהתם דהתם באלעא וטובי' קרובי' הערבא הי' הנאת קרובם הערב בעיקר העסק ממש שהעידו עליו וכן בההיא דירושלמי הנ"ל בכותב נכסיו לשני ב"א ע"ש משא"כ כאן וה"ז כל דברינו עתה לחלק בזה ואיך נביא ראי' מזה ע"ז ותו דלענין עדות לעצמו לא מקרי עד כלל ואין עליו שם עד ולהכי לא שייך לומר בו עדות שבטלה מקצתה ב"כ ולהכי עדותו לאחר שאינו קרובו כשר כמו שהביא הב"י בטור בססי' ל"ג בשם הריטב"א ומייתי ראי' ע"ז מהש"ס ע"ש. והיוצא מזה דלדעת הע"ש הנ"ל מהניא עדותו כשאפשרות הנאתו אינו שייך להעסק שמעיד עליו ולמשקר בשביל הנאה שעולה ע"ד להיות לו עי"ז הא ל"ח לדעת הע"ש ונוטל שכר להעיד שאני שעכ"פ צד הנאתו מסתעף בבירור מעיקר עדותו ממש וגם ההנאה ניכרת עתה להדיא מהעדות משא"כ כאן

העולה מדברינו לנ"ד דלדעת הע"ש משולחו וב"ב של הבעה"ב כשר להעיד לו ולד' הסמ"ע והש"ך הוא פסול ולהלכה נ' ודאי כהסמ"ע והש"ך דבתראי אינון נגד הע"ש ואנן בתריי' גררינן בכ"מ ששניה' מסכימים נגד הע"ש. ובפרט שהגאון בעל נו"ב ז"ל במ"ק בחלק