בנין של שמחה ו

בי"ד שהמצה נאכלת עמו חובה ומעתה טפי מסתבר לומר דמ"ש רבא גופי' בשלהי פ' ע"פ אכל מצה בזה"ז אחר חצות לראב"ע לא יצא י"ח הוא משום שפוסק כוותי' דראב"ע: [אחר כותבי זאת מצאתי בת' משכנות יעקב בסי' קנ"א שהעיר ג"כ מד' רבא דר"ה הנ"ל אמנם הוא ז"ל פוסק שם להלכה כר"ע מחמת ראיות אחרות שהביא שם ע"ש: ולענ"ד אין הכרע מראיותיו ואין להאריך] ולשיטתי' אזיל וה' כרבא דבתראה הוא ולפי"ז יהא מוכרח ממילא לכאן דה' כב"ז אמנם גם זה עולה רק לדעת הפוסקי' שם כראב"ע אבל הרמב"ם שפסק להדיא בה' פסולי המוקדשין ובה' ק"פ כר"ע והגם שלפמ"ש פסקו זה תמוה קצת מחמת ד' רבא בר"ה הנ"ל אך אי נימא דפלוגתיי' דב"ז וחכמים תליא בפלוגתיי' דראב"ע ור"ע וב"ז סבר כראב"ע הלא גם יסתרו הני תרי פסקי הרמב"ם ז"ל אהדדי וע"כ לומר דדעת הרמב"ם ז"ל דלא תליין הני תרי פלוגתות אהדדי ודעת לנבון נקל לחלק ביניהם א"כ אכתי הדרא קושיא לדוכתה אמאי פסק הרמב"ם ז"ל כב"ז נגד חכמים לפי פירושו בלשון ולא זכיתי כמש"ל

ועלה עוד בדעתי לומר בזה דפלוגתייהו דב"ז וחכמים יהא תלוי בפלוגתייהו דר"י וריב"ל בענין סמיכת גאולת"ע במכילתין (דף ד' ע"ב) וב"ז כר"י דסבר גאולה מאורתא נמי הוה והרמב"ם פסק שם כר"י משום דהבריי' מסייע לי' ולכן פסק ג"כ כב"ז

עכ"פ איך שיהי' טעמו של הרמב"ם ז"ל מה שפסק כב"ז הא עכ"פ פסק להדיא כב"ז שחיוב הזכרת יצי"מ בלילה הוא מדאו' ובדאורייתא הא לא סמכינן גם בשעת הדחק איחיד נגד רבים או נגד מי שהלכה כמותו דהא דא' בפ' כירה ובפ' המביא תניין ובפ"ק דנדה כדאי הוא כו' לסמוך עליו בשעה"ד כולהו באיסורי דרבנן נינהו וכן מוכח בפ' מי שהוציאוהו מ"ו א' ע"ש אבל באיסור דאוריי' לא אשכחן בכולא תלמודא דלימא הכי ומ"ש במכילתין ט' א' בההוא זוגא דרבנן שא' ריב"ל כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעה"ד אע"ג דק"ש הא דאוריי' היא [ודוחק לומר דריב"ל סובר כשמואל דק"ש דרבנן] התם דיעבד הוה: ומאי הוה להו למיעבד ותו דהא ק"ש לכה"פ תהוי כקורא בתורה והנפקותא הוא רק לענין ברכת אמת ואמונה והא הברכות הן מדרבנן א"כ אכתי קשיא טובא איך יוצאין ידי חובת הזכרת יציאת מצרים דלילה מבעוד יום והא קיימא לן דעד צאת הכוכבים יממא הוא ואדם שאוכל בלילה פת ומברך ברהמ"ז י"ל שיוצא י"ח בהזכרת יצי"מ שבברהמ"ז אבל מי שאינו אוכל בלילה כת אכתי במאי נפיק י"ח הזכרה זו וגם אפי' מי שאוכל פת בלילה עדיין לא פלטינן מקושיא דאיך רשאי לאכול פת קודם הזכרת יציאת מצרים דאוריי' ואולי י"ל בדוחק דמשום דנפיק י"ח בזה בהזכרה קצרה בעלמא לא חיישינן בהא דלמא משתלי לה

(ג) עוד הקשו התוס' ע"ד רש"י דהא צריך לברך שתים לפניה ולאחריה יישבתי זה מאז עפ"י מ"ש הרשב"א בת' ח"א סי' מ"ז וס"ט ושי"ט והביא גם בש' הגאוני' דברכות ק"ש לאו אק"ש דוקא נתקנו ע"ש ושם שהוכיח זה בראיות מכריחות ולהכי לא חשו כ"כ שיאמרו הברכות אעיקר הק"ש בזמנה שעל מטתו והברכות עצמן הן מדרבנן ושרי לאומרן גם קודם הלילה כשיחשוך ובא ואח"כ מצאתי גם להשאג"א ז"ל שיישב כן קושיא זו אח"ז ראיתי שהרשב"א בחי' ג"כ כ"כ אך הרא"ש נשמר קצת מזה ודבריו בזה יותר מדוקדקים ע"ש ועכ"ז אינה קושיא כ"כ לפי דעת הגאונים והרשב"א הנ"ל ואיכא למימר דגם רש"י הכי ס"ל [ועי' תוס' ר"ה ל"ג א' בהא דר' יהודה דפוטר סומא מכל המצות שכתבו דע"כ לומר דעכ"פ הוא חייב במצות מדרבנן. דאלת"ה הרי הפסיד כל הברכות וברכות ק"ש הרי דחשבי' ברכות ק"ש ברכות מצות ק"ש ונתקנו אק"ש ממש ככל ברכות המצות

ולכאורה כן נראה גם דעת הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"א מה' ברכות הי"ז ולמה לא יענה אמן אחר אהבת עולם וכו' למען לא יפסיק באמן בין הברכה ובין הדבר כבירך עליו עכ"ל משמע דס"ל שנתקנו אק"ש ממש וכ"כ תר"י בר"פ ג' שאכלו בשם הר"מ והרמ"ה והרמב"ן ז"ל שאין לענות אמן אחר הבוחר וכו' באהבה מטעם זה שכ' הרמב"ם אך אכתי יש לדחות כ"ז די"ל דהגם שמעיקר התקנה לאו אק"ש דווקא נתקנו ורשאי לאומרם גם בלא ק"ש וכדהוכיח הרשב"א ז"ל מהש"ס עכ"ז כשאומרם עם הק"ש הם ברכות מצות ק"ש ככל ברכות המצות ואסור להפסיק בינם לק"ש באמן וכן יש לדייק זה מלשון התר"י שם בשם הר"מ שכ' וז"ל דכיון שאומר הברכות על ק"ש אין לו להפסיק בין הברכה והדבר שמברכין עליו ועיין בבית יוסף סוף סי' נ"ט]

ואשר הקשו עוד התוס' על דעת רש"י מהא דואם ת"ח הוא א"צ לקרות על מטתו לכאורה אפי' התחלת קושיא אין כאן די"ל בפשיטות דהוא באם כבר קראה בזמנה בצה"כ וכן תירץ הרא"ש וכן תירץ השאג"א אבל הנלע"ד דאין כוונת התוס' להקשות דכיון דהת"ח אינו קוראה על מטתו במה יצא י"ח ק"ש בזמנה כדסברי הרא"ש והשאג"א בכוונתם אלא כוונתם כמ"ש התר"י בזה שאותה שעל מטתו מתוך שחושב שאינה אלא להבריח המזיקין בלבד פעמים שאינו חושש ואינו קוראה כלל ועוד שאינו מכוין לצאת בה י"ח מה"ת דצריך לכתחילה אפילו למ"ד מצות א"צ כוונה ועוד שעכ"פ צריך כוונת קבלת עמ"ש עליו במורא ואין דרך לכוונה כ"כ באותה שעל מטתו ע"ש בתר"י ולזה כוונו גם התוס' בזה ומה שסיימו דבריהם הך דואם ת"ח הוא א"צ כוונתם בזה רק לראי' מזה דלא נתקנה לחיוב גמור אלא להבריח המזיקין ולכן ת"ח שתורתו משמרתו א"צ לה דאי הוה חיוב גמור איך הי' הת"ח רשאי להפטר ממנה וכיון דהיא רק מפני המזיקין קשה להו דמתוך שאדם יודע שעיקר תקנתה היא רק מפני המזיקין היא קלה בעיניו ולא זהיר בה כ"כ ולכן גם אם לא קראה בזמנה לא מסיק כ"כ אדעתי' דעתה קריאתה הוא חיוב גמור עליו מה"ת ופעמים שאינו חושש לה ואינו קוראה כלל מחמת הרגלו מעודו במיעוט זהירות בה או שעכ"פ לא יכוין בה כ"כ כנ"ל ברור כוונתם ז"ל בזה אך אינה קושיא כ"כ על רש"י שאינו חושש לשמא לא יקראנה או שלא יכוין בה כ"כ

(ד) עוד הקשו התוס' על ד' רש"י ז"ל דא"כ פסקינן כריב"ל דתפלות באמצע תקנום ואנן קי"ל כר' יוחנן דבעי סמיכת גאולת"ע כ' ע"ז השאג"א ז"ל שם וז"ל כבר תירצתי למעלה יפה וכוונתו מבואר להמעיין שם דלפי מה שהביא שם למעלה ד' הרשב"א והגאונים דברכות לאו אק"ש נתקנו אם כן ל"ק הך לשיטת רש"י דהא אנן אמרינן הברכות בבית הכנסת קודם התפלה אם כן הא מקיימין גם סגאול"ת ואף ע"ג דלפי"ז הא אין הברכות אק"ש כלל כיון שעדיין לא הגיע זמן ק"ש