בנין של שמחה נו

ורוב היולדות לתשעה [במסקנא שם] עוברה ניכר לשליש ימי' והאי מדלא הוכר עוברה לשליש ימי' איתרע לה רובא. ובן בפ' האשה שנתארמלה (כ"ז א') ופ' המוכר פירות (צ"ב ב') רוב נשים בתולות נישאות ורוב הנישאת בתולה י"ל קול וזו הואיל וא"ל קול איתרע לה רובא וי"ל ה"נ דכוותה דאע"ג דרוב דמים ממקור אתו וכמעט ודאי גמור יחשב אמנם רוב דמי המקור אינם יוצאים כלל בשעת תשמיש כמ"ש הרשב"א גופי' בתה"א בסוף שער ד' הביאו הב"י סי' קפ"ז בד"ה אבל בהגמ"י וכו' וכן הביא שם בשם הרמב"ם וכ"כ בסי' קצ"א בשם הר"ם מרוטנבורג ז"ל ע"ש דאין דרכה של אשה להיות ראייתה בשעת תשמיש ואפי' בשעת וסתה כשיש לה מכה באו"מ אמרי' דבחזקת טהרה עומדת ע"ש וזו ראתה בשעת תשמיש איתרע לה רובא והוי ספק השקול ואשה בחזקת טהרה עומדת אלא דבליכא כלל במה למיתלי אסורה משום דהא ע"כ היא ממיעוטא דמיעוטא דרואות מ"ח אבל בדאיכא מכה למיתלי בה תלינן בה הגם אם הוא ספק אם מוציאה דם. ודוק כי קצרתי בכ"ז ומעתה אתי נמי שפיר כפשטי' בדיקת השפופרת שהזכיר הרשב"א ז"ל בזה אשר הח"צ ז"ל נדחק בו מאד ע"ש ודו"ק

תו אמינא. דאפי' לדעת הרמ"א בסעי' ה' שלא סמך להלכה למעשה ע"ד הרשב"א לחוד אלא בצירוף דעת המרדכי בפי' ואם י"ל וסת וכו'. ואינו מתיר בשאינה יודעת אם מכתה מוציאה דם אלא בי"ל וסת קבוע ושלא בשעת וסתה. ע' ביאורי הגר"א ז"ל שפי' כן דעת הרמ"א וכן פי' הב"ח ז"ל בת' בישנות בסי' פ"ד אבל באין לה וסת קבוע אינה תולה במכתה אא"כ יודעת שדרך מכתה להוציא דם. ברור אצלי. דמודה הרמ"א דבראתה מ"ת אחר לידה וי"ל מכה תולה בה אעפ"י שאינה יודעת אם מוציאה דם גם אפי' אם לא היה לה וסת קבוע קודם ימי מניקותה ולא עוד אלא אפי' בשעת וסתה באם הי' לה תחילה וסת קבוע ג"כ תולה במכה כזו דהא קי"ל דבימי מניקתה מותרת היא לבעלה אפי' בשעת וסתה בלא בדיקה כלל כמבואר בסי' קפ"ד ס"ז ובססי' קפ"ט וע' ש"ך שם משום שהיא אז בחזקת מסולקת דמים לגמרי וכ"ש שהיא בחזקת מסולקת דמים אז יותר משלא בימי מניקתה שלא בשעת וסתה. שהרי שלא בשעת וסתה יכולה היא לקבוע וסת אחר ואלו בימי מניקתה אינה קובעת וסת כלל כמ"ש בסי' קפ"ט סל"ג וע' ש"ך שם [ועכ"ז כתבתי בריש דברי שתזהר מלשמש בוסת דיום החדש. ולחוש לוסת ההפלגה כדי לחוש לדעת הרמב"ן דס"ל הכי דאע"ג דלא קבעה וסת בימי מניקתה מ"מ מיחש חיישת. וסתם כן בש"ע שם] וכן אם לבשה בימי מניקת' חלוק שכבר לבשתו היא עצמה קודם ימי מניקתה ולא בדקה החלוק בינתיים ואח"כ מצאה עליו כתם הרי קי"ל דתולה הכתם בהימים שקודם ימי מניקתה כמ"ש בסי' ק"צ סמ"ה ומדלא חילקו משמע ודאי דאפי' אם מצאה הכתם בשעת וסתה דימי מניקתה. והחלוק היתה לבושה בה תחילה בימים דשלא שעת וסתה תולה היא בהימים דקודם יניקה הרי להדיא שבימי מניקתה היא בחזקת יותר מסולקת דמים מבהימים דשלא בשעת וסתה כשאינן ימי הנקה וא"כ כיון דס"ל להרמ"א דביש לה וסת תולה במכתה שלא בשעת וסתה אפי' אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם כ"ש דתולה לדעתו ז"ל במכה כזו בימי מניקתה אפי' באין לה וסת. דהא כל חומר דא"ל וסת הוא משום דחיישינן שמא עתה הוא וסתה. והא בימי מניקתה אפי' בשעת וסתה ממש שרי והא נ"ד בימי מניקתה היא ודאי דיכולה לתלות בראתה מ"ת גם במכה שא"י אם מוציאה דם

ואכתי פש גבן לברורי אם כאב דינו כמכה בזה וכבר דברו האחרונים ז"ל בזה הרבה ע' ט"ז בסי' קפ"ז סק"י וסקט"ו ובסי' קצ"א סק"ד והגאון ח"צ ז"ל בת' בסי' ע"ג הקשה עליו מהמשנה דחוששת בפי כריסה כו' הרי דהא דחוששת בפי"כ זהו גופי' סימן לעקירת דם המקור ומאין הרגלים לחלקי והנה זה משך כמה שנים שכתבו אלי הרבנים המפורסמים מו"צ דק"ק מהלין להקשות על ד' הח"צ אלו דמה זו ראי' ממיחוש לכאב שהרי תלמוד ערוך הוא בעבוד' כוכבי' (כ"ח א') כל מכה שמחללין עלי' את השבת וכו' בעי ר"א ככי ושיני מאי וכו' ת"ש החושש בשיניו וכו' חושש אין כאיב לי' טובא לא והכי איפסקא הלכתא בין הפוסקים הראשונים ואחרונים ז"ל ואנכי השבתי להם דשגו בזה ולפי דעתם גדולה מזו הי' להם להפליא על ד' הח"צ ז"ל דהא החכם בי ז"ל גופי' כ' שם ע"ז צא ולמד מדין מכה של חלל שמחללין עלי' את השבת ולדעתם הי' להם להפליא דהא ראייתו זו אדרבה סתירה היא לדבריו אך באמת נהפוך הוא ממה שכותבים מע"ל והכי איפסקא הלכתא בין הפוסקים הראשונים ואחרונים ז"ל. שהרי הוקבע להלכה בש"ע או"ח סו' שכ"ח ס"ג דדוקא כשנתקלקל וכו' מחמת מכה או בועה וכיו"ב אבל מיחושים אין נקראים מכה ומקורו מד' הר"ן פי"ד דשבת בשם הרשב"א שכ"כ בשם הר' יונה ז"ל והיינו כדדחי לי' הש"ס התם בע"ג דלמא תנא היכי דכאיב לי' טובא חושש נמי קרי לי' ואין לומר דמ"ש וכיו"ב ר"ל דגם כאב גדול יקרא מכה ודינו כן ולא אתא אלא לאפוקי מיחושים כדסיים שם אבל מיחושים אין נקראים מכה ומיחושים היינו כאב קטן וכה"ג והוא משום דפסקו כאביי משום דלא שבקינן פשיטותי' דאביי משום ספיקי' דסתמא דהש"ס דדחי בלשון ודלמא וכה"ג אשכחן טובא להפוסקים ז"ל דאאל"כ בד' הר"ן דהא הר"ן גופי' כ' שם בפי"ד דשבת על המימרא דעין שמרדה שבע"ג שם ע"ב וז"ל על הך דהחושש בשיניו וכו' ואמרי' נמי בפ' אין מעמידין דאפי' היכי דכייב לי' טובא חושש נמי קרי לי' לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא עכ"ל ועבב"י בטור א"ח שם מש"ש ע"ז ודבריו ז"ל תמוהין וזה שכ' הח"צ צא ולמד מדין מכה של חלל וכו' ור"ל שמבואר בש"ע דאין מחללין עלי' את השבת אלא כשנתקלקל מחמת מכה או בועה והי' נראה דוחק להח"צ לומר כמ"ש הרשב"א וכיו"ב ר"ל כאב גדול דג"כ דינו כמכה ובועה משום דבדעת הר"ן שהביא ד' הרשב"א אלו להלכה הא ודאי דאאל"כ והט"ז לכאורה היינו מוכרחין לדחוק אליבי' ולומר דסובר בדעת רבינו יונה והרשב"א דמ"ש וכיו"ב ר"ל כאב גדול אך אאל"כ דהא בהגהת הרב רמ"א כ' ע"ז שם ומיהו מי שחושש בשינו ומצטע' להוציאו אומר לעובד כוכבי' להוציאו ושן שמצטער עליו להוציאו החוש יעיד עליו שהוא כאב גדול מאד וא"כ הלא הי' מותר גם לישראל להוציאו ולא עוד אלא דהט"ז גופי' חולק שם ע"ז ואוסר אפי' לומ' לעובד כוכבי' להוציאו משום דהישראל מסייעו ומעתה הא ודאי דאין לקרות זה הלכה פסוקה בין הראשונים ואחרונים ז"ל. דדעת הר"ן הא ודאי לא כן הוא ומסתבר שכ"ה כוונת