בנין של שמחה נד

כ' כן ור"ל דלכן שרי אפי' לשיטת ס' התרומה דס"ל דתבלין וכיו"ב דינן ג"כ כקורט ש"ח אבל באמת לדינא ס"ל להרשב"א דרק בקורט ש"ח הוא דאמרינן בש"ס דאוסר אפי' בכלים דלאו ב"י וכמו שהוכחנו ולכן מ"ש בד"מ סי' צ"ה אות א' שמדברי הרשב"א בסי' תמ"ט משמע ג"כ כד' האו"ה שבדבר חרף אינו מועיל נ"ט בנ"ט תמוה לפענ"ד

סוף דבר לא מצאתי היתר ברור להסכין של חלב דנ"ד וגם מי שדעתו וכחו יפה לסמוך על הכרעתו להתיר עכ"פ לא יתיר להשתמש בו עד אחר מעל"ע מחתיכת הצנון בו. וגם זה ע"י השחזה או נעיצה עכ"פ לצאת עכ"פ דעת הרא"ש דס"ל דלא בלע ופליט חורפי' דצנון אלא כדי קליפה ולדידי' סגי בהשחזה או נעיצה ואם הי' בא מעשה לפני הייתי מחמיר להצריכו הגעלה לכתחילה והוא ית"ש יאר עינינו בתורתו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ע"ד אמת ושלום וברכה כנפשו ונפש ידידו: סימן ו ב"ה מסטיסלאוו עש"ק י"ז אייר תרי"ז בדין דבר שיש לו מתירין מה שהשבתי בזה לנכר אחותי הרב החריף ובקי ס' יהושע אלי' נ"י יודנסאן מק' דינאבורג

נועם מכתבך הגיעני וכו' ועל של תורה אשר באת דרש"י ז"ל שמפרש הטעם בדשיל"מ דל"ב מפני שיכול לאוכלו בהיתר ע"כ לא ס"ל סברת הר"ן בנדרים (נ"ב א') [הובא בט"ז יו"ד סי' ק"ב] דלפי הטעם שכ' רש"י לא שייך לאיפלוגי בין מין במינו למין בשא"מ עכ"ד

אמנם הרי משנה ערוכה בפ"ג דחלה הביאה הר"ן שם דטבל שלא במינו בנו"ט וכן הביא ד' הירושלמי דדשיל"מ בטיל בא"מ והגם שבפ"ב דעבודת כוכבים (ע"ג ב') אמר הטעם בטבל משום דכהתירו כך איסורו ולטעם זה הוה א"ש מתני' דחלה דרק בטבל הדין כן. דהא דחטה אחת פוטרת כו' הא לא שייך רק במב"מ דאין תורמין ממין על שא"מ לכן איסור במשהו רק במב"מ אמנם התוס' שם הקשו מד' הירו' הנ"ל שמפרש הטעם משום דטבל הוא דשיל"מ ע"ש מה שתרצו דשני הטעמים צריכי ולדעתם הדין כך בכל דשיל"מ וכמבואר בהירו' ולולי ד' התו' הי' נלענ"ד ליישב זו עפמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות בפ' כ"ש בענין מימרא דרבא הלכתא חמץ בזמנו כו' כ' בסוף דבריו שם שי"ל דר' יוחנן סבר כרבנן דר"ש דגם דשיל"מ בטל ושלכן לא הוציא ר"י מכלל כל האיסורין אלא טבל ויי"נ בלבד ע"ש. מעתה י"ל ברווחא דהא מ"ש הש"ס הטעם אטבל משום דכהתירו כו' הלא הוא על ד' ר"י ור"ל שם ור"י הא סובר דגם דשיל"מ בטל ומסתמא גם ר"ל תלמידו בשיטת רבו אזיל כל היכא דלא מצינו דפליגי והבריי' דת"כ אתי' כרבנן ולדעתי הוא ישוב נכון וברור וע' רמב"ם פט"ו מהמ"א הי"ב ובהשגות שם א"א משנה שלימה היא ועכ"מ שם ולדעתי יש עוד מקום לומר שהראב"ד כיון להמשנה דפ"ג דחלה הנ"ל ובאם שלזו המשנה כיון יש ליישב ד' הרמב"ם אל נכון שהרי המשנה לא פירשה הטעם מפני מה טבל רק במינו בכ"ש ויש מקום לו' שהטעם הוא משום דכהתירו כך איסורו ולכן יש חילוק בין במינו למבשא"מ וכמש"ל אבל דשיל"מ ל"ב גם בשא"מ והגם דעכ"פ טבל ג"כ הא יל"מ יש מקום לומר שהטעם הוא כמ"ש בפסקי תוס' דנדרים (נ"ח) [ובתו' גופי' שבידינו לא נמצא זה] שדשיל"מ ממילא שלא ע"י מעשה לא בטיל אף בשא"מ [ויש שם ט"ס] ונ"ל שמוכיחים כן מדין חמץ בפסח דפסק רבא שגם בא"מ הוא במשהו וס"ל דהטעם כד' הרמב"ם מפני שחמץ מקרי דשיל"מ ואע"ג שבירו' הנ"ל חשיב גם חדש עם שארי דשיל"מ שבטל בשא"מ וחדש ג"כ התירו בא ממילא הנה ד' ר"ש שבירושלמי מובא גם בתלמודא דידן בנדרים (נ"ח א') ואין גורס שם מ"ש בירושלמי בזה אלא מב"מ בכ"ש ושלב"מ בנ"ט: ולפי גי' תלמודנו י"ל ברווחא דטבל ומ"ש והקדש כדינייהו דמב"מ בכ"ש וחדש כדיני' דגם בא"מ בכ"ש: והכי ס"ל לרבא והא דאמר הש"ס בפ' כ"ש על ד' רבא [או שהם ד' רבא עצמו] כרב י"ל ברווחא כדיני' דרב דגם שלב"מ במשהו אבל לא מטעמי' [וע' תוס' שם שגם ר"ת לשיטתו מפרש דמ"ש כרב היינו כדיני' ולא מטעמי' וכ"כ הר"ן שם משמן דאחרים דקיימי בשיטת ר"ת ומפרשים כן] דאלו טעמי' דרב אמר התם משום דגזר שא"מ אטו מינו ורבא טעמי' משום דשיל"מ ממילא כך הי' מקום לומר וכך סוברים באמת הפסקי תוס' הנ"ל לזה א' הרמב"ם בהי"ב שהגם שכ' למעלה שחמץ נקרא דשיל"מ ולפיכך אוסר בכ"ש בין במינו בין שלא במינו והו"א דהא דחמץ חמיר משארי דשיל"מ שבטל בא"מ הוא משום דהתירו בא ממילא ונימא דה"ה שאר דשיל"מ אם התירו בא ממילא כחדש וכיו"ב דינו כחמץ בפסח וטבל שאמר במתני' הנ"ל שבטל בשא"מ הוא משום דהתירו אינו בא ממילא אלא ע"י מעשה ההפרשה אמר שאינו נראה כן דעתו לכן תלה הדבר ביראה לי וזהו שסיים דבריו ואל תתמה על חמץ בפסח וכו'

וגם מד' הר"ן גופי' נראה דס"ל הטעם כפרש"י שהרי כ' בפ' כ"ש בענין מימרא דרבא חמץ בזמנו וכו' וז"ל אבל ודאי משמע וכו' שלא לבטלו מעכשיו כיון שהוא עתיד להיות ניתר עכ"ל והשתא דאתינא שיש מקום לומר חילוק הנ"ל י"ל גם לדעת רש"י דטעם מפני שעתיד להיות ניתר הוא רק כשההיתר יובא ממילא ודאי ולכן אינו בטל גם בא"מ אבל כשההיתר אינו יכול לבוא אלא ע"י מעשה בטל הוא בא"מ אי מטעמא דהר"ן בנדרים [ולכן לא הזכיר הר"ן זה הטעם משום שעתיד הוא להיות ניתר אלא גבי חמץ שההיתר בא ממילא] וכן רש"י כתב טעם זה גבי ביצה שנולדה ביו"ט דג"כ ההיתר בא ממילא אי מטעמי' דהר"מ שהזכירו האחרונים ז"ל הכ"ד דודך שוחר טובך והצלחתך בתורה ובכולא טיבותא: סימן ז ב"ה יום ה' כ"ג מנחם תר"ו לפ"ק שלמא כפילא לכבוד ידידי הרב השנון ויראת ה' עולה ע"נ ס' שניאור צבי הלוי נ"י מ"ץ דק"ק ראמען יצ"ו

אמרי נעמו הגיעני ואשר שאל באשה אחת בהקשותה בלדתה הבכור ולא הוטהרה עד אחר מלאת מכתמים משונים מראיית וסתה ונוטים לאדמימות.