בנין של שמחה נב

בלע הא מ"מ לא עדיף מצלי לכן צ"ל החילוק בין סכין לקערה. משום דסכין שמנונית קרוש עליו. והטעם הב' ס"ל דבישול וצלי באמת אסור ולכן סגי בסברת חורפי' דצנון לחוד. ואמרי' דחורפי' שוה לבישול וצלי ולכן אסור גם בסכין נקי והוא ברור] ולא סתרי אהדדי כלל לפי"ז פירש"י שלפנינו (קי"א ב') ד"ה נ"ט בנ"ט הוא עם מ"ש הריב"ן חתנו בשמו. ועכ"ז נראה יותר נטיית דעת רש"י דנתבשלו נמי שרי מדסתם הכי בד"ה נ"ט בר נ"ט. ובד"ה קישות פי' תחילה הטעם משום דסכין לפעמים השמנונית קרוש עליו. גם נראה דעתו דגם בנצלו שרי. דאל"כ ע"כ דמחלק בין בישול לצלי כדמחלק ביניהם בס' התרומה שהביאו הרא"ש והר"ן והפוסקים משום דבבישול יש מים והוה ב' נ"ט. וא"כ לא הי' צריך רש"י לחלק בין קערה לסכין משום דסכין קרוש ע"פ הלא חילוק זה עצמו שמחלק בין בישול לצלי הוא ג"כ ממילא בין קערה לסכין [והגם שיש לדחות זה מ"מ האמת יורה דרכו לפענ"ד כמ"ש] אלא ע"כ דלהך לישנא דשרי בבישול שרי לדידי' גם בצלי. וכ"נ גם דעת הרמב"ם דגם ניצלו שרי כמ"ש הב"י וכ"כ בהג"א בשם ר"ת ור"י להדיא וכ"כ להדיא הרשב"א והר"ן וראבי"ה ע"ש בב"י

ולכן מאז ראיתי כן תמהתי על הב"י שפסק בש"ע רסי' צ"ה דאפי' נתבשלו וניצלו שרי נ"ט בנ"ט. וא"כ לפי"ז צ"ל הטעם בסכין שחתך בה צנון משום דסתמו שמנוניתו קרוש עליו וכמש"ל. וא"כ אמאי פסק ברסי' צ"ו דבסכין ב"י אפי' הוא מקונח אסור וגם על הרמ"א יש לדקדק שבסי' צ"ה כ' שהמנהג להתיר בדיעבד נ"ט בנ"ט גם בבישול וצלי וכנראה שכן דעתו ובסי' צ"ו סתם כהמחבר ולא הגיה עליו דבדיעבד שרי בסכין מקונח יפה ולא עוד אלא שבהג"ה בסי' צ"ה ס"ב כ' להדיא דתבלין שנידוכו במדוכה של בשר אם אכלו בחלב אוסר אפי' בדיעבד עד דאיכא ס' וכו'. אח"כ ראיתי להפר"ח שעמד בזה בסי' צ"ו על המחבר לבדו. ופוסק באמת להלכה דבסכין מקונח יפה שרי הצנון לאכלו בכותח. וכ"ה נטיית דעת הכו"פ שם. אך כנראה מרמיזת ד' הש"ך שם סק"ב דס"ל בדעת המחבר משום דחורפי' דצנון ודוחקא דסכינא מפליט גוף הטעם טפי גם מבישול וצלי ולכן אסור גם בסכין מקונח יפה ולכאורה יש להפליא עליו דהא אדרבה התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן פשיטא להו בפשיטות גמור דנתבשלו ועכ"פ ניצלו לא גרע ודאי מחורפא דצנון והסכימו כולם בפשיטות דלפי"ז בסכין הטעם הוא משום השמנונית שעליו אמנם כן ראיתי להפמ"ג בש"ד סק"ב הביא ד' הפר"ח וכו"פ וכ' עליהם שהמעיין בפוסקים יראה כמה דעות סוברים כן דאף למ"ד ניצלו שרי מ"מ חורפי' דצנון ודוחקי' פליט טפי ולכן כ' שאין לזוז מפסק הש"ע. ובעניותי הסוברים כן הם נגד דעת הראשונים ז"ל הנ"ל ורוב האחרונים ז"ל והנה הב"י גופי' כ' בכ"מ פ"ח מהמ"א דמדהשמיטו הרי"ף והרמב"ם הא דקילחא דליפתא ודסילקא והא דאי פתך בהו דליפתא ההכרח לומר דס"ל דהטעם דהצנון אסור הוא משום דסתם סכין שמנונית קרוש עליו. אבל בסכין מקונח שרי ע"ש והרי הב"י פוסק תמיד כהרי"ף והרמב"ם ואיך פסק כאן בש"ע דאפילו מקונח אסור אמת שזה יש לדחות כי לא כ' זה שם אלא באם הי' גירסת הרי"ף והרמב"ם בש"ס כגירסתנו. אבל אפשר שלא הי' כתוב כלל בגרסתם בש"ס הך דקילחא דליפתא וכו' ע"ש בכ"מ [וכן נלפענ"ד ברור שלא היה כן בגירסתם כלל] ולפי"ז א"כ אין הכרח לומר דס"ל להרי"ף והרמב"ם באיסור הסכין משום דסתמו שמנוניתו קרוש עליו ואפשר דס"ל הטעם כנ"ל משום דחורפי' דצנון ודוחקא פליט טפי עיקר הממש גם מניצלו אמנם מי מכריחנו לחלק עלינו את השוין לומר דס"ל להרי"ף והרמב"ם דלא כהסכמת הראשונים ז"ל הנ"ל אחר שברווחא יש מקום לפרש כן גם דעתם ז"ל ובפרט דלישני' דהרמב"ם נוטין יותר לזה.. מדכ' סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכו' ולא כ' בקצרה וכלשון הש"ס צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר נראה דעתו דר"ל שבעוד השמנונית של הבשר עליו חתך בו הצנון וכעין שדייק שם בכ"מ מזה לענינו דמיירי בלא הפסיק ביניהם בחתיכת דבר אחר ומודעת שרובא דרובא הרי"ף והרמב"ם תלמיד תלמידי' בחדא שיטתא קיימו ודאי שיש מקום לומר שגם הרי"ף סובר כן. ולזאת ד' המחבר בסי' צ"ו צ"ע לענ"ד

היוצא מדברינו דלשיטת רוב הראשונים דסברי דשרי נ"ט בר נ"ט גם בניצלו. כ"ש דשרי בצנון שחתכו בסכין של בשר מקונח יפה לאכלו בחלב. ובנ"ד י"ל עוד דגם אפי' אם הי' הסכין של בשר אינו מקונח עכ"ז אם הי' ברי שהסכין של חלב היה מקונח ונקי. יש לדון ולומר דשרי הסכין לשיטת המתירים בניצלו עפמ"ש רש"י במכילתין (ח' ב') ד"ה והלכתא אפי' בצונן וז"ל וגבי סכין של היתר הוא וכו' וקשה הוא לבלוע אלא ע"י רתיחה אבל וכו' מפני שהסכין אסורה והבשר רך לבלוע עכ"ל וא"כ בנ"ד אם הי' הסכין חולבת מקונח יפה. יש לדון דלהמתירים בניצלו שרי מק"ו דמה אם הצנון שהוא רך לבלוע אינו בולע מהסכין של הבשר המקונח לשיטתייהו כ"ש דהסכין שהוא קשה לבלוע אינו בולע מהצנון. ולכאורה דגם אם לא הי' הסכין של חלב מקונח הי' מקום לומר לסברת רש"י הנ"ל דהגם שהסכין מפליט שמנונית החלב בהצנון משום דהצנון רך לבלוע מ"מ אינו בולע מהצנון משום דהוא קשה לבלוע אלא ע"י רתיחה ממש. אמנם באמת חלילה לומר כן דהתם ה"ט משום דמ"ד אפילו בצונן ס"ל דביה"ש צונן הוא כמ"ש רש"י שם ד"ה בצונן וא"כ ודאי גרע מחורפי' דצנון ואין ראי' מזה לצנון אפילו אי נימא דסתמא דהש"ס דפסק והלכתא אפי' בצונן ס"ל דבית השחיטה רותח ואפ"ה סגי בהדחת צונן משום דהסכין קשה לבלוע. מ"מ אין ראיה משם דנימא הכי גם בחורפא דצנון דודאי רתיחת ביה"ש גרע מחורפי' דצנון דהא חזינן בשחט בסכין של עובד כוכבים דלכל היותר לא בעי אלא קליפה גם לרב דמחמיר התם. ורוה"פ פסקו התם כרבב"ח דמדיח לבד ובצנון הא הסכימו רוה"פ הראשונים [זולת הרא"ש ז"ל] וכל האחרונים ז"ל דבעי נטילת מקום ולא עוד אלא שהרשב"א בחידושיו שם הביא באחרונה דעת הרי"ף דפסק כרבב"ח דמדיח וכאן ס"ל דאפי' נטילת מקום לא מהני ואוסר כולו. הרי מוכח דאפי' למ"ד ביה"ש רותח מ"מ חורפי' דצנון עדיף מיני' ועוד דגם בסכין ששחט בה טריפה דפסקינן דאפי' בצונן היינו רק לענין לשחוט בה פעם אחרת כמ"ש התוס' שם והפוסקים אבל להשתמש בה רותח אח"כ. הא בהדיא אמר ר"נ א"ש בסוגיין דאפי' שחט בה כשרה אסור לחתוך בה רותח לכתחילה אלא ע"י הגעלה תחילה [ע' ש"ך סי' יו"ד סקי"ד ואחרונים שם] אלא שראיה זו יש לדחותה