בנין של שמחה נא

**(ממאה נגד החולין ואחר הטחינה יותיר כ"כ בריבוי גדול עד שהקמח דחולין בצירוף הסובין ומורסן לא יהא מאה נגד קמח התרומה בלא הסובין ומורסן וא"ש נמי מ"ש בירושלמי אלא וכו' ותרומה בעינא דוקא ור"ל שעתה אחר הטחינה ג"כ התרומ' הוא א' ממאה מהחולין היינו הקמחא דתרומה. והיינו שהיא בעינה בשיעורה א' ממאה כמו שהיתה קודם הטחינה שהיתה א' ממאה. ומ"ש לא סוף דבר שפחתה ר"ל לא תהא סבור שפחתה היינו פחתה ממש משעורה דוקא אלא אפי' אם היא עתה בשיעורה בעינא בקמחה והחולין פחתו ממש הקמח משיעורה עכ"ז שרי. ונותן טעם לבר תני אין טינופת וכו' וכמש"ל. ואח"כ עיינתי בר"ש ור"מ: וראיתי שהר"מ ז"ל מפרש כך. אלא שקיצר בדבר מאוד כדרכו בקדש. וברור בעיני שהוא ז"ל מפרש ד' הירושלמי הנ"ל כמ"ש:)** שדרכו בכך הוא גם באיסור דאורייתא

אמנם כל דברינו אלה הוא רק בנדון של התה"ד דקרוב לודאי שיטחנו התולעים ואז שרי לענ"ד כמ"ש בס"ד אבל בנדון דשאלת מע"ל בקטניות הנטחנים שאין מדביקין אבן על אבן ודאי יפה כ' מע"ל דלא דמי לנדון דהתה"ד. ותו דהא התה"ד גופי' סיים דברי קדשו שירקד הקמח לאור היום וכל תולעת שיראה יזרקנו וכמ"ש מע"ל: ודאי הכי חיובא רמי' עלי' כל היכא דאיכא לברורי

אך אומר אני שבנ"ד אדרבה אין צריך לגמרי לכל זה דהא אחר שנידושו וניטלו הקטניות מהשרביטין אין נמצא בהם כלל התולעים עצמן לא מהן ולא מקצתן והחוש יעיד ע"ז וכל בדיקתנו את הקטניות הוא רק לברר המנוקבים מהתולעים בעודן בשרביטן ומעיקר הדין אין בהם בית מיחוש כ"כ רק כבר קבלו אבותינו עליהם ועל זרעם והנהיגו לאסרם ואיסורם הוא משום אל תטוש תורת אמך והגם דודאי חלילה וחלילה לפרוץ גדרן של אבותינו שעפ"י רבותינו הקדושים הראשונים ז"ל אמנם מי שירצה לחתוך ולקלוף מכל גרגיר קטניות רק המקום המנוקב לבד ודאי דהשאר שבאותו הגרגיר יהא מותר ומעתה ודאי דמותר לטחנן על גרש ולבטלן. דהא אותה הקליפה הדקה לא מינכר כלל וכלל אחר הטחינה ובטלה לגמרי ולא מקרי מבטל איסור לכתחילה כמש"ל וכ"ש בזה שעיקר איסורו הוא רק מטעם שכבר נהגו כך י"ל דלכ"ע שרי לבטלו עכ"פ ע"י טחינה גם אם לא הי' דרכו לטחנו ותו דכיון דאיסורו הוא משום דכבר קבלו והנהיגו כך וחזינן עמא דבר לטחנן נימא דמסתמא הכי קבלו עלייהו מעיקרא שלא לאסרם רק בעינם אבל לא אחר ביטולם בטחינה וגם אותן הקטניות שיש בהם נקודה שחורה שאסרה הרשב"א משום דהוא ריקום התולע והזכירו הרמ"א בסי' פ"ד ס"ו כנראה שמסתמא יש ס' בהקטניות נגד אותן לבד שיש בהן נקודה ובפרט שלשיטת הרא"ש ודעימי' שריין לגמרי אותן שיש בהן נקודה משום דס"ל דבעינן ריחוש דוקא וכוותייהו סתם הב"י בש"ע שם. וכן תפסו רוב האחרונים מעיקר הדין ולדעתי רק בתורת חומרא הזכירו הרמ"א לזאת עכ"פ הבו דלא לוסיף עלה שלא לאסרם רק בעין ולא לאסור לבטלם בטחינה ומעתה לפום שיעורא דילי אמינא שברור אצלי שמותר לטחון לכתחילה קטניות על גרש בלא שום בדיקה לא בתחילה ולא בסוף והנח להם לישראל אם אינן נביאים בני נביאים הן ועיני נשואות לו ית"ש יאר עינינו כתורתו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא כחפץ נפשו ונפש ידידו הדו"ש: סימן ה

שאלה צנון שחתכו בסכין של בשר ב"י ואח"כ חתכו בתוך הכדי נטילה בסכין חולבת ב"י מה דינו של הסכין חולבת

תשובה הנה לא פורש בדבריו אם היו הסכינים מקונחים ונקיים בבירור או לא דבאינם מקונחים ודאי אסור ובמקונח יפה באנו בזה למחלוקת בין הראשונים ז"ל בדין דגים שעלו בקערה של בשר (חולין קי"א ב') אי פירושו עלו רותחים בקערה צוננת או איפכא או דר"ל נתבשלו או אפי' נצלו דהנה התו' שם ד"ה הלכתא הוכיחו מפרש"י שם דגם נתבשלו שרי ע"ש וכ"ה דעת הרמב"ן הובא בחי' הרשב"א שם (ד"ה הלכתא) והסכים עמו הרשב"א שם ובתורת הבית וכ"ה דעת הרמב"ם ור"ת ור"י ורא"ש ור"ן והטור בסימן צ"ה **(הגה"ה ואשר כתב הטור שם על הרמב"ם שאינו מבין דבריו במ"ש שם וז"ל דגים שצלויין עם הבשר אסור לאוכלן עם החלב עכ"ל ותמה עליו הטור ע"ש הנה ודאי שדברי הרמב"ם מובנים ומבוארים מאד כמו שפירשוהו בהגמ"י שם והב"י ע"ש אך דנא נכוויני' לרבן ומאורן של ישראל רבי' הטור ז"ל לטועה ח"ו בדבר זה. להצלה פורתא אומר שהגי' מוטעת בנזדמנה להטור בדברי הרמב"ם שם גרמה לו זה. כנראה וניכר בבירור ממה שהעתיק הטור ל' הרמב"ם בתחי' דין קערה שאכלו בה בשר ובישלו בה דגים מותר לאוכלן בחלב ואח"ז תיכף לו כ' דין דגים שצלויין עם הבשר אסור לאוכלן עם החלב ודין פת שאפאה עם הצלי נראה ברור לפי ההעתק הלז שלא הי' כלל בגי' הטור בד' הרמב"ם. ולפי"ז מ' לכאו' פשטי' דלישנא דהרמב"ם דמ"ש דגים שצלויין וכו' אדסמוך קודם לו קאי ומחלק בין בישול לצני' ולכן יש לכאו' מקום תימא עליו אבל לפי גירסתנו האמיתית בד' הרמב"ם שכולל בבבא אחת וכ' וז"ל פת שאפאה עם הצלי ודגים שצלאן עם הבשר אסור לאוכלן עם החלב ואח"כ כ' דין קערה שאכלו בה בשר ובשלו בה דגים וכו' וכתבו בבבא ב"ע ודאי ל' זה מורה באצבע בבירור כמו שפי' הגמ"י והב"י דבריו ואין מקום כלל לטעות בדבריו:)** ופסק כן הב"י בש"ע להלכה וכן הביאה המרדכי שם בשם ראבי"ה וזקנו וכ"כ סמ"ג וסמ"ק ובשם ריב"ן חתנו של רש"י הביאו התוס' שם שכ' בשם רש"י דנתבשלו אסור: וכ"כ הרשב"א ור"ן בשם י"מ כן והביאו התו' והי"מ שם ושם ראי' לפירושם זה מהך בצנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאכלו בכותח ונתבשלו ודאי לא גרע מחורפי' דצנון ע"ש ולשיטת הסוברי' דגם נתבשלו ונצלו שרי. כתבו דטעמא דאיסור הצנון הוא על כרחך משום דסתם סכין שמנוניתו קרוש עליו והוי נ"ט הבא מן הממש. עיין תוס' ורשב"א ורא"ש ור"ן שם והן הן התרי לישני ברש"י שם (קי"ב א') ד"ה קישות ע"ש: וע' הג"א שם ברסי' ל"א כ' על טעם השני שברש"י שם שכ' דמשום חורפא דצנון בלע טפי וכו' דהך טעמא הוא עיקר דהש"ס קאמר לי' עכ"ל ודבריהם תמוהים מאד דהא גם לטעם הראשון משום דסכין פעמים שמנוניתו קרוש עליו צריך ג"כ הש"ס לומר הטעם בצנון דאגב חורפי' בלע דאל"כ אע"ג דשמנונית קרוש עליו מ"מ הא צונן בצונן הוא ולסגי בהדחה או בגרידה עכ"פ והחילוק בין תרי טעמי אלו הוא רק כמ"ש דלטעם הא' ס"ל דשרי נ"ט בר נ"ט גם בבישול וצלי. וא"כ תקשי אמאי אסור בצנון דאע"ג דאגב חורפי'