בנין של שמחה נ

דפסול בכוליא לא כדסברת דהיינו מוגלא אלא המסמסה ופסול בשניהם ומעתה לק"מ מה דבני מערבא גופיי' פרשי להא דרכיש והיינו לקושטא דמלתא שאמרו הבני מערבא ומה שמדייק ידידי לפי מה שפרשתי דברי רבינו ז"ל לישנא דכמו ניקבה שכתב רבינו דקדוק קלוש הוא מאד דכוונתו ז"ל מבואר דמשום דהבני מערבא אמרו כל הפוסל וכו' שהרי נקב פסול בריאה וכו' לכן נקט גם רבינו ז"ל בלשונו דא"כ גם בריאה יפסול כמו ניקבה וגם משום דהא באמת גם פסול דחסרון בריאה לפי מה דקי"ל דחסרון מבפנים לא שמי' חסרון וע"כ דחסר היינו מבחוץ וע"כ דמטעם פסול ניקבה הוא דאתינן עלה וכדקאמר (בדמ"ז ב') מאי חסרה אלימא מבחוץ היינו ניקבה וכו' ותו לא מידי: סימן ד ב"ה יום ג' כ"ו אדר שני ת"ר לפ"ק: להרב המובהק שנון ירא ה' מ' יהודא ליב אלי' הכהן נ"י מו"ץ דק' האטימקס

מכתבו הגיעני ואשר שאל כענין על מה סומכים העולם שטוחנין קטניות על גרש בלא בדיקה תחילה מהתולעים שהרי שני צדדי ההיתר של התה"ד בחטים מתולעים לטחנם שעל פיו פסק בש"ע סי' פ"ד להיתר לא שייכים בקטניות הנטחנין על גרש כשטוחנן ברחיים של יד וגם אם טוחנן ברחיים של מים עכ"פ לא שייך טעם הב' דמהרא"י משום דבטחינה לגרש אין מדביקין אבן על אבן ותו דהא התה"ד גופי' כ' שם שירקד הקמח לאור היום וכל תולעת שיראה יזרקנו ובנ"ד הא אין דרך לרקד כלל וגם אם ירקד קרוב הדבר שלא יראה שום תולע דדרך הנקבים שיצא הגרש ודאי שגם התולעים יצאו ותו דהא רוב האחרונים פסקו כהש"ך דבעינן שיבררו קודם הטחינה ואח"כ כ' ידידי שאין לומר שסמכו על מה שקודם הטחינה מייבשים אותם בתנור דא"כ הי' צריך ליזהר שתהא התנור חם מאד שיוכלו לשרוף בו התולעים. והעולם אין נזהרין בזה ע"כ תוכן דבריו ד' פי חכם: ודרכו ישרה בדרכי המו"מ בהוראה יחזקהו ה' ויצליחהו בתורתו ויראתו

ובעיקר דין זה אומר הנה הגם שמהרא"י בנדון דידי' כ' שני צדדי היתר וכ' שגם אם אין הטעם הראשון ברור מ"מ אין להחמיר משום שאם יטחנו התולעים הם בטלים בששים בהקמח ולטעם הא' לבד אין להתיר ברחיים דיד כמ"ש הש"ך אמנם לענ"ד ברור הטעם השני דמהרא"י ורק שצריך לדון בזה דהא אין מבטלין איסור לכתחילה והנה התה"ד כ' שם עוד וז"ל ואין זה מבטל איסור לכתחילה כיון דס' הוא אם יתערב שום איסור כלל וגם אינו מכוין לבטל עכ"ל נראה מדבריו שעיקר סמיכתו הוא משום דס' הוא אם יתערב שום איסור כלל ור"ל מטעם הראשון שכ' משום דהתולעים בורחים מפני קול ונדנוד הרחיים ורק משום דאולי אין דבר זה ברור כמ"ש הוא ז"ל לעיל לכן כ' לרווחא דמלתא וגם אינו מכוין לבטל ולדידי ברירא מלתא דבנדון דידי' שרי לגמרי גם רק מטעם דאינו מכוין לבטל לחוד דהנה הפר"ח ובביאורי הגר"א ז"ל שם סק"מ הביא דברי הירושלמי אמתניתין דספ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וטחנן וכו' ואם ידוע שחטין של חולין יפות משל תרומה מותר אמרו ע"ז בירושלמי שם תני אף טוחן הוא בתחילה ומתיר ואמר שם מתני' דר' יוסי בל' שאלה והשיב ע"ז ר' זעירא שכן דרך כהנים להיות טוחנין מדומע בבתיהן. פי' והרי אינו נראה כמכוין לבטל האיסור כיון שדרכן בכך ואתי אפילו לרבנן דר' יוסי הרי להדיא דדבר שדרכו לטחנו אין זה כמבטל איסור לכתחילה ואין לחלק ולומר דאכתי אין ראי' מהתם לאיסור דאורייתא שנתערב לבטלו ע"י טחינה בששים דהתם הגם דעיקר איסורו דאורייתא אמנם הא מיירי דנפל רק לפחות ממאה אבל ודאי דרוב איכא ומין במינו מדאורייתא ברובא בטיל ורבנן הוא דאצרכו בתרומה מאה ועוד ויש לומר דאיסור דאורייתא ושיעורו דרבנן דמי לאיסור דרבנן ושיעור דאוריי' ודוגמא לזה מ"ש הרא"ש בפ"ב דפסחים והר"ן בפ"ק שם בשם ר"ת אמימרא דרב גידל התם (כ"א ב') כ' התם שמדמה חמץ דאורייתא ושעות דרבנן לחמץ דרבנן ושעות דאורייתא והי' אפשר לומר לפי"ז דה"ה שיעור דרבנן וכנ"ל ובאיסור דרבנן שנתערב אמרו בפ"ק דביצה (ד' ב') דיכול להוסיף עליו היתר ולבטלו ויש דיעות שם דגם בלא קלי איסורי' מותר להוסיף ולבטל איסור דרבנן ע"ש אמנם באמת הא ליתא דהא בהדיא תני בסיפא דהך מתני' הנ"ל סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור הרי מוכח דגם להסוברים דבאיסור דרבנן מוסיף ומבטל ע"כ לומר דבשיעור דרבנן כיון דהאיסור עצמו הוא דאורייתא אסור לבטל דאם לא כן תקשי להו הך מתני' א"כ הרי מוכח דמ"ש בירושלמי אף טוחן הוא בתחילה ומתיר בדבר **(הגה"ה וד' הר"ש שם במשנה שהביא גם תחילה ד' הירושלמי שם שאמר ולא סוף דבר שפחתה התרומה אלא אפי' פחתו חילין ותרומה בעינה טוחן ומתיר ומפ' הר"ש [וכ"פ ר"א פולדא בפי' הירושלמי שם] דהטעם הוא משום דהואיל וכבר נתבטלה קודם הטחינה אינה חוזרת ואוסרה [וד' הר"ש שם נתהפכו בדפוס וכצ"ל לא אמרינן כו' ואסור שאפי' הי' כך תו לא מתסר' כיון שנתבטל' וגם בד' התוי"ט שם נפל טעות בדפוס בהציון שעל ד' הרע"ב ע"ש] ודברים אלו תמוהים בעיני התרוטות ולא זכיתי להבינם. דא"כ אמאי צ"ל בירושלמי ותרומה בעינה הא לפי"ז הטעם גם אם בידוע שהותירה התרומה אחר הטחינה [גם אם הותירה עד שגם הקמח וטינופת דחולין אין בהם מאה נגד הקמח לבד דתרומה] ותו דא"כ ק' טובא אמאי צ"ל כלל במתני' כך פחתה התרומה הגם שהר"ש גופי' הרגיש בזה וכ' ע"ז רק קצת ק' לכאורה קו' עצומה היא: ולענ"ד בתחילת עיוני בד' הירושלמי הנ"ל טרם ראותי ד' הר"ש לא ישרו בעיני ד' המפרש. ואמרתי שברור דהא דמייתי הירושלמי שם תיכף לזה תני אין טינופת של תרומ' מצטרפת עם התרומ' לאסור את החולין אבל טינופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות התרומה הוא לנתינת טעם על דבריו שאמר שאפי' פחתו חולין ותרומה בעינה טוחן ומתיר ואומר הטעם לזה משום דטנופת דתרומה לא מצטרפת עם התרומה וטינופת דחולין מצטרפת עם החולין להעלות התרומה. ומעתה א"ש הא דא' במתני' כך פחתה התרומה דר"ל דהא ודאי דע"י טחינה נתפרדו הטינופת דהיינו הסובין והמורסן מהקמח. וא"כ הא ממילא פחתה התרומ' מכמות שהי' תחי' ושריא. דהא פחת החולין מצטרף לקמח החולין ופחת התרומה לא מצטרף להתרומה וסתמא דמלתא אינו מצוי כ"כ שהתרומ' שקודם טחינה היתה אחת)**