בנין של שמחה מח

מהימן אשחיטה דהא מבואר בברייתא עבודת כוכבים (ל"ט ב') דימ"ח מח"ג אין לוקחין בסוריא אלא מן המומחה ופרש"י שם משום דחנוני סוריא חשידי ולא קפדי אלפני עור ומזבני וכו' והוקבע להלכה בש"ע סי' קי"ט ס"ב: וא"כ ה"נ הא חזינן דלא קפיד אלפני עור והוציא טריפה מתח"י לאכילת אחרים ואין לחלק דהתם במזידין שיודעין שהוא איסור ומוכרין משא"כ הכא כשהי' רק בפשיעה ומיעוט הקפדה דהא כבר כתב הרשב"א בת' הובא לעיל באות ח' דטבח א"ל התנצלות לומר שוגג הייתי ורק בענין חומר תשובתו להחזירו לכשרותו הוא דמחלקינן בין החשודין היינו מזידין שחזרתן קשה ובין הפושעים למיעוט הקפדתן בזה דסגי להו בקבלת ד"ח אבל לענין נאמנות ודאי דאין לחלק בזה דהא כיון דחזינן דהוא גברא דלא קפיד לידע אי מה שמוציא מתח"י להאכיל אחרים היא טריפה או כשרה איך נסמוך עליו באו"ד עצמו מכאן ולהבא דלמא גם עתה לא יקפיד לידע אם שחט כהוגן. והרי נשארה בחזקת איסור שבחייה עד שיקבל עליו ד"ח והקפדה באיסורין מכאן ולהבא אמנם לפי מ"ש כאן דמשום חסרון נאמנות לחוד הוא דאתינן עלה א"כ הוה כשר לשחוט בכשר עומד ע"ג ומסתימת דבריהם ז"ל משמע שקודם קבלת ד"ח או תשובה פסול לגמרי לשחוט אפי' בעומדין ע"ג וצ"ל הטעם ע"כ דהוא משום דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן שיעבירוהו לכן פסלו שחיטתן לגמרי עד שיקבל דינו ותשובה המוטלת עליו

(יב) אך אחת היא וגדולה היא מאד שלא הוגבה בנ"ד העדות בפניו ועתה טרידנא וא"א להכניס עצמי עתה לעומקא דדינא בעיון בזה אך כבר פסק גדול האחרונים ז"ל מהרא"י בפסקיו סי' קע"ה והובא בש"ע ח"מ סי' כ"ח דבידעינן שיתעכב קבלת העדות ע"י כחות ואלמות מקבלין שלא בפניו [ונפלאת בעיני מ"ש בד"מ שם אות י"ט ע"ז וז"ל בקצרה וצ"ע מפרק המפקיד ופ"ב דכתובות בעובדא דמרי בר איסק וכו' ואפשר דשם היו יראים להגיד אפי' שלא בפניו עכ"ל דהא מבואר להדיא קושיא זו ותירוץ זה בד' מהרא"י גופי' שם ברסי' קע"ו ע"ש שהוכיח זה דיראים היו להגיד אפי' שלא בפניו] והסכים לזה הרמ"א ז"ל בת' סי' י"ד וגם למה שהביא הוא בעצמו בד"מ ובהגהת הש"ע שם תקנת הגאונים שבמקום קטטות ומריבות מקבלין שלא בפניו גם נראה הדין עם סברת כבודו שכ' שהרי אין אנחנו דנין על השוחט אלא על בשר שחיטתו

אמנם עדן אינני מחליטו בבירור לדינא כי צ"ע רב בזה ויעיין בת' האחרונה של השא"י הנ"ל: אמנם אתרי טעמי הנ"ל דתקנת הגאונים ופסקי מהרא"י ז"ל יש לסמוך וכ"ש בדיעבד דגם ד' ראב"ן וראבי"ה בשם ר' מנחם הארוך להכשיר בדיעבד

אמנם מה שיש לדון בזה פתח היתר על נ"ד דמאחר דכפי שכותב כבודו השוחט הלז ואחיו שנתמנה למ"ץ שם יש בעיר כמה מנגדים עליהם. קרוב הדבר מאד שעידי חובתו הראשונים הם מאנשי מנגדיו ונוגעים מצד איזה טובה והנאה שיוכל לבוא להם מזה ובהדיא כ' הרמב"ם בפט"ו מה' עדות ה"ד והובא בש"ע ססי' ל"ז שצריך עוצם בינה והעמקה בדבר הגורם לדבר אם ימצא להעד צד הנאה בדבר עדות זה אפי' בדרך רחוקה ונפלאה ה"ז לא יעיד ולזאת צריך דרישה וחקירה עצומה בנ"ד בענין העדים אם אינם נוגעים בדבר כלל וה' ירים מכשול מדרך עמו

(יג) ונדון הכלים דלהון כבר כ' הגאון בעל כו"פ בסי' א' בפליתי סק"ח להתיר בכלים שאחר מעל"ע בדבר שהוא חומרא דרבנן וא"כ הרי סתם כלים אינן ב"י. ויש לצרף עוד דמודעת דגם טעם כעיקר דעת רש"י וסייעתו דהוא מדרבנן וגם בהא דהסכימו כל הראשונים והאחרונים ז"ל המצויין אתנו דבכולא כלי משערינן ואין במה שבכלי ס' נגד כל הכלי הנה נמצא בספר המכריע לרבינו ישעי' מטראני ז"ל המובא פעמים רבות בפסקי הרא"ש והר"ן והוא זקנו של ריא"ז כ' שם בסי' ס"ט והוכיח בראיות ברורות דלא משערינן בכלה איסורין רק במאי דנפיק מיני' והא דאמרינן בפ' גה"נ גבי כחל פשיטא דבדידי' משערינן וכו' הוא רק בכחל הדין כן כמו שחילק שם בסברא נכונה מאד והטיח שם מאד על המורים היפך זה וע' בב"י בסי' צ"ד ובסי' צ"ח ובבדה"ב שם ושם והגם דחלילה להקל בזה נגד כל הפוסקים אמנם לסניף בעלמא יש לצרפו

ובענין חקירת העדים הנ"ל הגם שגם האמתלאה של השוחט הוא ג"כ בדרך רחוקה ונפלאה מאד כי קשה להאמין לדבריו שהבעלת אכסני' שחטה השני בר אווזות כדי לפסלו ועוד שהרי לזה למה היתה צריכה להפסיד לעצמה שני בר אווזות הלא הי' די לה לענין זה באחת אך מודעת שהרבה מחלוקת עושה וכיון שכבר נכנסו מאז למחלוקת אפשר וקרוב להאמין גם דברים וענינים אשר לא יאומן ולא יקובל אל הדעת כלל בלתי זה וגם לכאורה יש פנים וסברה עצומה לאמת דברי אמתלאתו הנ"ל דאל"כ מה זאת ומה דקמן דעתה פעם זה בדקו אחריו הסימנין ששחט יותר מבשארי פעמים לזאת יודיעני נא כבודו יותר בבירור פרטות גופא דעובדא היכי הוה כי זה קושיא עצומה לכאורה וה' שלום ישפות שלום המחזיק ברכה וידבר שלום אל עמו ויתברכו באור פניו ית"ש כולם כאחד חברים ושלום כנפשו ונפש ידידו הד"ש כו"ח יום ה' ז"ך שבט תקצ"ד לפ"ק: סימן ב ב"ה יום ג' א' דהגבלה תרי"ז לפ"ק מסטיסלאוו להמופלג שנון מ' מרדכי שו"ב נ"י מקריטשוב

אשר מסתפק מע"ל אם צריך גם בחי' שיהוי ח' ימים שיצא מספק נפל מדלא אשתמיט חד מהפוסקים להזכיר בדין זה גם חי' וכותב שאולי י"ל כי התוס' בחולין (י"א ב' וי"ב א') כתבו [וכ"כ התו' בבכורו' כ' וכ"א] דאיסור זה מדרבנן שגזרו בהמה אטו אדם וא"כ אכ"ל דבחי' דהוא מלתא דלא שכיחא ל"ג בה רבנן עכ"ד ידע מע"ל כי מעת שנחתם התלמוד הקדוש אין בידינו לומר כן מדנפשין גם מאן יימר שבימי החכמים הראשונים שגזרו ע"ז ובמדינתם לא היו מצויים גם איל וצבי ובר מן דין הרי דע' הרמב"ם ז"ל שהוא מדאו' שהרי כתב בפ"ד מהל' מ"א דרק אין לוקין עליו והיינו משום שהוא ספק נבלה ואין לוקין מספק. מוכח בבירור דס"ל ז"ל שאיסורו ד"ת [ואישתמיטתי' להגאון בעל ת"ש ז"ל לפי שעה דברי הרמב"ם אלו] דאי מדרבנן פשיטא