בנין של שמחה מז

בימיהם קצבים כמו בדורותינו וע"ש בת' סי' תשפ"ב אלא ברור דהריב"ש שכ' הואיל ומעשיו מוכיחין שבכוונה הי' רוצה כו' לאו לאפוקי בסתם כשאין ידוע כוונתו אלא לאפוקי היכי כו' היכי שניכר ומוכח להדיא ששוגג הי' ומחמת שבנדון דידי' מעשה כך הי' שהי' מוכח שעשהו בכוונה כתב כן וכן מוכח עוד יותר להמעיין בגוף התשובה

(ט) עוד הביא הש"י ראי' מת' מהרי"ק הנ"ל וכ' הוא ע"ז וז"ל והנה יש לדקדק מזה שכתב שלכה"פ אם ילבש שחורים וכו' חוזר לכשרותו דמשמע שאין הדין פשוט שיעבירוהו וכ' שלכה"פ הוא כשר וחוזר לכשרותו ולא כ' להדיא שמעבירין אותו עכ"ל נראה שסבר בדעת מהרי"ק כדסבר הרמ"א בדעתו בסי' ב' וכבר השיגוהו שם כל האחרונים. וכ"ש לפמש"ל א"ז בד' מהרי"ק והוא האמת הברור בכוונתו לפענ"ד אין מקום כלל לאלו ד' השא"י בד' מהרי"ק ע"ש

גם מ"ש עוד דיש לדקדק ממ"ש מהרי"ק שם ואם הוא אותו שוחט שכבר נכשל וכו' וא"כ למה לא העבירוהו בפעם ראשון לפחות אלא ודאי דפעם ראשון כשאינו שלו אינו מן הדין להעבירו עכ"ל תמה אני איך אפשר להביא ראי' לדינא ממעשה שהי' אשר לא פורש איך ומה הי' המעשה ומה היו הטעמים והסיבות לדבר ואולי בפ"ר הוה מחזי להון בבירור ששגגה גמורה היתה וכההיא דת' מהרי"ו דבסמוך אות יו"ד. ועי' ביש"ש פ' גה"נ סי' ט"ז או מאיזה סיבה אחרת מי יודע מהו. גם מש"ש עוד היתר משום דלא הכריזו עליו בפ"ר ואמר בפ' ז"ב (כ"ו ב') דכל פסולי עדות מדרבנן אין נפסלין עד שיכריזו עליהם בב"ד עכ"ל בעניותי דלכאורה לא אשכחינן הכרזה דפסולים רק לענין עדות בלבד וכ"מ קצת מד' רש"י שם וכ"מ מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"א מה"ע ה"ו שכ' הטעם ע"ז כדי שלא לאבד זכות העם שלא ידעו שהוא פסול וכו' משמע דרק לענין דבר שבממון בלבד דינא הכי מפני תיקון העולם ולא מצינו לחד מקמאי ובתראי שיכתוב דין ההכרזה בש"ד רק לענין עדות בלבד ובנ"ד א"צ כלל לכ"ז דהא הוה גם הכרזה גמורה שנתפרסם מהב"ד דבאריסאוו

(י) גם מש"ש לראי' ברורה לכל הנ"ל מה שבטור ח"מ סי' ל"ד דייק לשון הרמב"ם שכ' בפי"ב שם טבח שבודק לעצמו ומוכר לאחרים וכו' וכתב הטור ע"ז יראה מלשונו שהבודק לאחר אינו נפסל כו'. הרי שמדקדק הטור מלשון הרמב"ם הואיל וכתב ומוכר לאחרים שהוא דוקא שלו ולא אם הי' של אחרים וא"כ יפה הדקדוק שדקדקתי מלשון תה"ד שכ' ג"כ ומוכר לאחרים וכו' עכ"ל שא"י כבר כתבנו לעיל באות ח' שא"א לדייק כן בת"ה ומש"ש עוד ע"ז וז"ל וגם ראי' שיש חילוק לענין עדות וה"ה לנ"ד עכ"ל. הנה כבר השיגו הב"י בזה על הטור בכ"מ שם ובב"י שם והוכיח שלא כיון הרמב"ם [וגם לא הרא"ש] אלא על ענין חומר התשובה לענין חזרתו לכשרותו אבל לא לענין ההעברה מתחילה וכדמחלק הרא"ם בת' שהביא הפר"ח בסי' קי"ט וכן הסכים שם הפר"ח להב"י בזה (וד' הסמ"ע שם סקט"ז צ"ע וכבר תמה עליו שם בעל נתיבות המשפט ע"ש) ומש"ש בשם מהרי"ו בת' סי' צ"ז שכ"כ בהדיא וז"ל שבכולא תלמודא טבח הוא שמוכר הבשר כו' ומשו"ה מחמרי' אבל היכא דא"ל הנאה א"א חוטא כו' עכ"ל הנה המעיין שם במהרי"ו בגוף התשובה יראה בעיניו דלהכי טרח בכל כחו להמציא לו פתחי היתר משום שכ' שם שהי' מכירו ומוחזק בגוי' שהי' י"ש וזך וישר פעלו ורגיל ופרקו נאה ועולה לא נמצא בו מעולם והשתבח מאד במדותיו ולכן הי' ברור לו דודאי משגה הוא. ולזאת הפך בזכותו בכל כוחו (ומחלק בין ד' הרשב"א בת' סי' תרי"ט שהבאתי באות ה' שכ' רק שאם נראה שהי' כעין שגגה משא"כ בשגגה גמורה ברורה) וג"ז בצירוף עוד טעמים שם וגם בצירוף שכבר סבל בשת וחרפה גדולה וכפי הנראה שם מלשון מהרי"ו כבר העבירוהו איזה זמן ולא כ' מהרי"ו דבריו שם רק שלא לדחותו לגמרי ולהחזירו לכשרותו בלא תשובה מפורסמת וקבלת ד"ח מחמת שבלא"ה הי' נזהר בפרישות וי"ש גדול וכמדומני שגם השא"י כאן שנכנס בפתחי היתר כאלו הוא ג"כ מחמת שהי' מוחזק בו ומכירו לירא ה' כמו שרמז שם בדבריו שכ' ויותר בקל יש לדונו בשוגג שקרוב לאונס ולא בשוגג שקרוב לפשיעה באשר פרקו נאה במעשים הגונים וטובים וכו' ע"ש

(יא) והנה מה שהסכימו האחרונים ז"ל שהמחוייב העברה ושחט בלא קבלת ד"ח או תשובה הראויה לכל חד כדיניה שחיטתו פסולה לא הביאו מקור לזה מהש"ס ולא מהראשונים ז"ל ומהא דאמרי' במכילתין (י"ח א') ומכרזי' אבישרי' דטריפה היא לא מכרעא מלתא כ"כ. די"ל דר"ל אבישרא דההיא שחיטה לחודא וכ"מ לכאורה והואיל ופטטיא דאורייתא טבין אמינא לכאורה טעמא עלה דהא כ' המרדכי ריש חולין והובא בהג"א שם סי' י"ד בשם הר"א ממיץ דאע"ג דאין ע"א נאמן באיסורין היכי דאתחזק איסורא ובהמה בחייה בחז"א עומדת וגם אינו עתה בידו היינו דוקא באנשים ריקים ופוחזים אבל במהימן וכשר סמכינן עלי' וא"כ כיון שנפסל מד"א וכ"ש באו"ד שיצאה טריפה מתח"י ה"ה בכלל אנשים ריקים ופוחזים אבל אי לא הוה איתחזק איסורא הוה מהימן בשל חבירו כדפסק הרמב"ם בפי"א מה"ע ה"ז וז"ל עד א' נאמן באיסורין אעפ"י שהוא פסול לשאר עדות והטעם כדכ' התוס' בגיטין שם דילפינן לה מנדה דכתיב וספרה לה אע"ג דפסולה לעדות אבל אין להביא ראי' ממתני' רפ"ג דזבחים דנשים ועבדים שוחטין לכתחילה דדלמא התם בעע"ג דוקא וקמ"ל רק דבני זביחה נינהו [אלא דמדברי הרמב"ם ז"ל נראה שסובר כד' ר"ת דבסמוך דאפי' אינו עתה בידו אלא שכבר הי' בידו לא מקרי אתחזק איסורא לכן כ' בפ"ד מה"ש הט"ו מי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה ה"ז שוחט בינו לבין עצמו וכו' וכן בה' עדות שם סיים שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשירה ונאמן לומר כהלכה שחטתי] ומ"ש בש"ע ס"ב ס"ו בהג"ה בשם הרמב"ם והב"י מיהו אם הוא פסול לעדות משום שאכל נבלות לתיאבון וכו' כבר תמהו עליו האחרונים ז"ל בזה ואפי' לדעת ר"ת שכתב במרדכי שם והוא בתוס' ריש גיטין ד"ה ע"א כו' דהא דאמר בהאשה רבה (פ"ח א') דדבר שבידו נאמן היינו אע"ג דעתה אינו בידו רק אם כבר מתחילה הי' בידו ולהכי מהימן כל שוחט אשחיטתו. מ"מ לא מהימן בכה"ג דאע"ג דפסקינן בפ' בתרא דיומא (ע"ח ב') ובבכורות (ל"ה ב') כרשב"ג דהחשוד לד"א נאמן הוא על של חבירו אפי' באו"ד מ"מ בחשוד להאכיל טריפה לאחרים ודאי דלא