בנין של שמחה מה

גזירה שמא פעמים לא יושחט רובן ולא מסתבר לחלק גם בזה בין פ"א לנדון דהרשב"א שהי' כמה פעמים

(ד) היוצא לנו מכ"ז דאי לא בדק בסימנים לאח"ש כדין באיזה אופן שיהי' רק אם לא הי' אנוס אפי' אם אומר שעכ"ז ברי לי לפי השערתי בעת השחיטה ששחטתי רובן לכולהו פירושי בדין לא סר סכיני' ק"ח מעברי' לי' מדינא או עכ"פ משמתי' לי' והיכי דלא מצינן לשמותי' ודאי דמחייבי' למיעבד עכ"פ מה דמצינן למיעבד להעבירו על איזה זמן עכ"פ ויתחרט על מעשיו וע' תוס' יבמות (כ"ב ב') ד"ה כשעשה תשובה הוכיחו בראי' ברורה דהמחוייב נידוי אעפ"י שעשה תשובה לא מיפטר בהא מנדוי וכבר כתבתי שבנ"ד אין צורך לכ"ז כלל דהרי כולם ראו שלא נשחט רק מיעוט הקנה ויש עדים שהן הן אותם הבר אווזות ששחט הוא

(ה) ובנדון אי מעברינן לי' אפי' בפ"א שהוציא טריפה מתח"י כבר דברו בו האחרונים ז"ל וג"כ אין נ"מ מכל דבריהם ז"ל לנ"ד דנראה לפענ"ד דגם אי נימא כדעת הרמ"א בהג"ה סי' ב' בשם מהרי"ק דבפ"א לא מעברינן לי' הוא רק אם עכ"פ הוא מודה שנכשל. אלא שמתנצל ואומר ששוגג או מוטעה הי' משא"כ בנ"ד שהעיז גם להעמיד שקרו בדחוי דחוק ורחוק לית בה ספיקא כלל דמעברינן לי' תיכף. וכדכ' נמי מהרי"ק שם שהכל לפי מה שהוא אדם וגם לענין אי בעי דווקא תשובה דז"ב ג"כ אין נ"מ בזה"ז שכבר כ' רש"ל בפ' גה"נ סי' ט"ז והסכימו עמו האחרונים ז"ל שבזה"ז א"א להעמיד דבר זה על עיקר הדין וכ"ש בדורותינו ותלוי ענין חומר תשובתו וקבלות ד"ח כפי ראות הב"ד לפי הענין

אך גם אתי יש בזה דברים בגו שנתחדש לי בס"ד. ואומר דהאמת הברור כדעת הש"ך ופר"ח דגם בפ"א מעברינן לי' וכמ"ש להדיא הרשב"א בתשו' סי' תרי"ט המובא בש"ע סי' י"ח דהך דלא סר סכיני' ק"ח והך דנמצא אחריו חלב (צ"ג ב') אפי' בפ"א משמע ע"ש [וקצת יש לתמוה על הרמ"א שלא הגיה כלום על המחבר בסי' י"ח שם לפי שיטתו בסי' ב' ואע"ג דהא סיים רמ"א שם והכל לפי מה שהוא אדם הא הרשב"א לא כ' שם שאם נראה שהוא כעין שגגה ושהוא אדם כשר כו' אלא לענין להחזירו אחר ההעברה וג"ז בקבלת ד"ח ע"ש. וי"ל]. וה"נ מוכח לענ"ד מעובדא דפ' ז"ב דלישנא דאשתכח דנפקא וכו' ודאי חד זימנא משמע גם לפי הכלל המונח באחרונים ז"ל ומקורו מהתוס' במכילתין (י"ד א') ד"ה השוחט וכו' לחד תירוצא שם החילוק שבין מומר לחשוד דחשוד מקרי בפ"א וב' ומומר היינו בג' פעמים דוקא. וכן הי' נראה להוכיח גם מלישנא דרב אידי בר אבין בפ' ז"ב שם דנקיט לישנא דהחשוד על הטריפות א"ל תקנה עד וכו' וממילא יהא מוכח נמי גם דמחמרינן בתשובתו אפי' בפעם אחד. אלא שיש לדחות דבאוכל בעצמו דבר איסור מג"פ ואילך נקרא מומר אבל המוכר ומאכיל דבר איסור לאחרים אפי' מפ"ג ואילך שייך טפי לישנא דחשוד ממומר שחשוד לישנא דספיקא נמי משמע ור"ל דחשדי' לי' דאולי גם מה שמוכר עתה הוא ג"כ דבר איסור והכי משמע להמעיין במשנה וסוגיא דבכורות א"נ לישנא דהחשוד מ' נמי מזיד להכשיל אחרים. לכן לא מהני בהו להחזירן לאומנתן ע"י קד"ח לבד כמו אותן שאין בהן חשש חימוד ממון דתלינן שאינן מזידין גמורים דאין אדם חוטא ולא לו אלא תלינן בפשיעה וחסרון זהירות לכן סגי להחזירן לאומנתן ע"י קד"ח לבד להכי קאמר ראב"א דדוקא החשוד על הטריפות הוא דא"ל תקנה עד וכו' ותירוץ זה למדתי מד' הר"ן ז"ל שכ' בפ' ג"ה גבי טבח שנמצא אחריו חלב וז"ל ומיהו אע"ג דמעברינן לי' אין דינו כחשוד שהחשודין חזרתן קשה כדאי' בסנהד' מפני שהן מזידין אבל הכא לא חשבינן לי' מזיד אלא פושע הוא וחזרתו קלה ובקד"ח כו' סגי לי' וסיים שם שיסוד דברים אלו ביארם בס' איסור משהו להראב"ד ז"ל וכ"ה מבואר בלשון הראב"ד ז"ל שהעתיק בת' הרא"ם ז"ל יותר להדיא החילוק שכתבתי שחשודין נקראין דווקא רק במזידין להכשיל דוקא עש"ב ולפי"ז אין ראי' מלישני' דרב אידי בר אבין להעבירו מפ"א אבל מ"מ האמת לדינא דגם בפ"א משמתי' ומעברינן לי' כנ"ל וביותר מוכח כן מעובדא דרב"ח בטבחא דלא סר סכיני' קמי' דמשמע ודאי דפעם ראשון הוה

(ו) ואבוהון דכולהו הוא מדמני בפ' המקבל (ק"ט) טבחא מהנהו דמותרין ועומדין ואפי' בפעם אחד שקלקל לד' הרמב"ם וכה"פ שם. והכי משמע ודאי פשטי' דלישנא דמותרין ועומדין והגם דהתם לענין ממון מיירי ומשום שהפסיד לאחרים ולא משום איסורא כדאמר שם כללא דמלתא כל פסידא דלא הדר כמותרין ועומדין דמי ודומיא דשתלי ואומנא וספר דלאו לענין איסורא הוא נ"ל ברור דכ"ש משום איסורא שרצה להחטיא אחרי' אין לך פסידא דלא הדר יותר מזה (ולא מסתבר לחלק דהתם כבר הפסיד הממון והכא רק רצה להחטיאו ועוד דאאל"כ כדמוכח מד' הראב"ד דבסמוך) שהרי אמרו גדול המחטיאו יותר מההורגו שזה בעוה"ז כו' וכ"ש דגדול הוא מהמפסידו ממון דקיל מההורגו כדאמרי' בפ' הגוזל בתרא (קי"ז ב') לחד מ"ד שם (קי"ט א') לא יהא ממונו חמיר מגופו [וגם למ"ד הב' הוא רק דלמא הו"ל זרעא מעליא ול"ד למ"ש] וה"נ אמרי' בפ' מי שמתו (י"ט ב') איסורא מממונא לא ילפי' משום דממונא קל מאיסורא כמו שפרש"י התם ואדרבה אפי' הראב"ד שכ' הרשב"א בשמו הובא במג"מ ספ"י מה' שכירות ובש"ע ח"מ ססי' ש"ו בהג"ה דס"ל התם דלא מסלקינן לי' עד שיוחזק כתב הוא בעצמו לענין איסורא בטבח דאפי' בפ"א מסלקינן לי' כדהביא הפר"ח בשמו בסי' קי"ט סקכ"ח וא"כ יסתרו ד' הראב"ד ז"ל אהדדי וע"כ דמחלק בין איסורא לממונא דאיסורא חמיר טפי וה' היודע ועד שאחר כתבי כן מסברא דנפשאי ראיתי מידי עברי בעיון בד' הפר"ח שם שהעתיק בשם ת' הרא"ם ז"ל קוטב זה החילוק בין הפסד ממון לאיסורא והשגתי גם ת' הרא"ם גופי' וכ' כן אלא שקיצר מאד בדבר וכן מצאתי אח"כ גם בת' הריב"ש סי' קי"ג ע"ש וג"כ קיצר בדבריו ומוכח גם מדבריו ז"ל שם בבירור דגם בפ"א מעברינן לי' ע"ש) אך מה שהביא הרא"ם ז"ל שם ראי' מד' הרמב"ם ז"ל על החילוק שעשה שם בין הטבחים (מנקרי הבשר) שיש בהן חשש חימוד ממון באלו בעי תשובה דפ' ז"ב ואותן המושכרין לשנה באופן שאין לחוש בהן לחימוד ממון סגי