בנין של שמחה מד

מאן דפליג עלי' ולמה לנו לחלק השוין ולעשות מדנפשין פלוגתא חדשה ולומר דרבא ב"ח פליג ארבא בהך וכן בעובדא דפ' ז"ב (כ"ד א') גרסת הרי"ף והרא"ש שם שמתי' ר"נ ועברי' וכו' וכ"ה ע"כ גם גי' הרמב"ם. מדמנה בפ"י מה' ת"ת הי"ד טבח שיצא טריפה מתחי' בהכ"ד דברים שמנדין עליהם ומבואר בפוסקים ובת' הרשב"א ז"ל שנמצאת סכינו פגומה חד דינא אית לי' בכל עם דין דטבח שהוציא טריפה מתח"י ומטעם זה לא עמדתי על דעת הב"י ובסי' י"ח) שהשמיט דין דנמצאת פגומה ונראה דס"ל דגם בנמצאת פגומה לא קנסי' לי' אלא משום כבודו ש"ח רק דקנסינן לי' טפי מבנמצאת יפה וכן מוכח בבירור דעתו זאת ממש"ש טעם להטור שהשמיט תמיהת הרא"ש הנ"ל אהרי"ף דאפשר דכיון דבזה"ז אין נוהגין להראות סכין לחכם לא רצה להזכיר פרטי הדין וכו' עכ"ל ולכן השמיטו בש"ע ג"כ כנ"ל ולא הבינותי בעניי מה שייך נמצאת פגומה לכבוד החכם ומחילת כבודו גם דעת הרמ"א ז"ל לא זכיתי להבין דהוא ז"ל כ' גם דין דנמצאת פגומה וכשיטתי' שכתב בד"מ שם בשם שחיטות ישנים בשם מהרא"ק על דין דנמצאת פגומה דאפי' האידנא דינא הכי הוא אך עדיין לא ידעתי מפני מה לא כ' רק דמנדין ומעבירין ולא כ' גם דמכריזין אבישרי'

(ב) נחזור לעניננו דאי נדמה דין דלא בדק בסימנים לאח"ש ובדקנום אנן ונמצאו שחוטים כהוגן לדין לא סר סכיני' קמי' חכם ונמצאת יפה יהא תליא לכאורה אי נשמתי' או לא בפלוגתייהו דרש"י והר"ן ז"ל עם הרמב"ם ז"ל בטעמי' ש"ד התם וכמש"ל אמנם באמת נראה דלא דמיין להדדי דאפי' לפרש"י והר"ן שם הכא גרע טפי דלא מבעי' אם לא בדקם והלך לו ולא אמר לנו כלום ובדקנום אח"כ ונמצאו שחוטים שפיר דמסתבר לפענ"ד דיש לו ודאי דין הוציא טריפה מתח"י דהא אי לא הוה בדקינן להו אנן או אם נאבדו או נחתכו קודם בדיקה ה"ה טריפה או נבלה לכל חד כדאי' לי' במכילתין (ט' א') וא"כ השוחט שלא בדקן והלך לו והניחם שנאכלהו על סמך שמסתמא בדקם הוא. הרי הוציא טריפה או נבלה מתח"י דהא לא ידע שנבדקם אנן אלא אפי' אם השוחט לפנינו ואומר הגם שלא בדקתים וגם לא ראיתים להדיא שחוטין כהוגן אבל עכ"ז ברי לי ששחטתים יפה דבזה מסתבר דהבשר כשר בודאי גם אם נאבדו או נחתכו הסימנים בלא בדיקה ודפליגי בלא בדקם אי טריפה הוי או נבלה היינו כשאין גם השוחט עצמו יודע כלל אם שחט רובן או דליתא קמן והסימנים נאבדו עכ"ז לא דמיא ללא סר סכיני' ק"ח דהתם לפירושם משום כבוד החכם לחוד נגעו בה. ולא שייך כלל לעיקר השחיט' ולה"נ אי מחל החכם ש"ד אבל הכא כיון דתקנו חכמים דאסור לו לסמוך בשום אופן על השערתו והרגשתו בעת השחיטה אלא מחוייב לבדוק או לראותן להדיא דוקא הגם דעכ"ז הבשר כשר כנ"ל אמנם הרי עכ"פ עבר בזדון על תקנת חכמים וה"ה חייב נדוי כדין המזלזל בד"א מד"ס המבואר במשנה ו' פ"ה דעדיות ובשארי מקומות התלמוד

(ג) והגם שלפי מ"ש הר"ן בפ' מקום שנהגו והוכיח דלא משמתינן לעובר על ד"ס אלא בדבר שעיקרו מד"ס כנט"י ויו"ט שני ש"ג וכיו"ב דעקר לכולי' מצוה. אבל במצוה שעיקרה דאוריי' העובר על שבות ממנה. דלא עקר עיקר המצוה רק מנגדי' לי' מכת מרדות וא"כ לפי"ז לא משמתי' בכה"ג בהך דלא בדק בסימנים אמנם לפענ"ד דהרמב"ם לא ס"ל בהא כהר"ן לפמ"ש כאן דהשמתא בנמצאת יפה הוא משום שמא ישחוט פעם אחרת בפגומה אע"ג דהא עיקרה דאורייתא ועבר רק אד"ס שבה וע' במג"א סי' תצ"ו הביא בשם הב"י דכ' ברסי' תקכ"ד (כצ"ל) בשם רי"ו שכ' בשם גאון שמלקין ומנדין וצו"מ אין מנדין נראה שהמג"א מפרש דמ"ש מלקין ומנדין ר"ל תרווייהו ע"ש ולדעתי הקלושה לישנא דהש"ס בפ' מקום שנהגו (נ"ב א') לא משמע הכי דא"כ אביי דא"ל לר"י שם ולינגדי' מר הכי הו"ל למימר ולינגדי' נמי מר וכן באיכא דאמרי הול"ל ונשמתי' נמי מר וגם לישנא דעדיפא מיני' ובא"ד דטבא לי' מ' ג"כ שבמקום נגידה שמתי' או שבמקום השמתא נגדי' ולא דעבד לי' פלגא מהחיוב ותו קשה טובא דלפי"ז מאי השיבו ר"י לל"ק דעדיפא מיני' עבדי לי'. ר"ל שהחמיר עליו הלא אדרבה הקיל עליו בשמתא לחוד בלא מכת מרדות עמו אלא ברור דמ"ש הגאון מלקין ומנדין או או קאמר וכן ראיתי להפר"ח פי' כן בסי' תצ"ו בפשיטות בלא שום הוכחה לזה ולפענ"ד הלא הוא מוכרח מהש"ס כמ"ש וע' בפר"ח שם שהרבה להשיב על החילוק הנ"ל של הר"ן ואף שקושייתו מההיא דפ' הדר (ס"ג א') דשמתי' רבינא לההוא גברא לדעתי הקלושה י"ל דהתם כיון דרמא בי' קלא ולא אשגח בי' הרי חילל במזיד ויד רמה וחוצפא כלפי שמיא ולכן אחמיר עלי' ושמתי'. אמנם ראיותיו ז"ל שם משארי מקומות בתלמוד נכונים מאד לזאת המחוור באמת כדהוכיח שם הפר"ח ז"ל במישור שתלוי בזה הכל לפי ראות עיני הדיין לפי המקו' והזמן והענין אם לנדות או להכות מכת מרדות וכדאמר הגאון שמלקין או מנדין וכ"כ להדיא הרמב"ם ז"ל בסוף ה' סנהדרין הביאוהו הטוש"ע ח"מ סי' כ"ז וז"ל ואם חרף ת"ח מנדין אותו ואם רצו הדיינין להכותו מכת מרדות מכין ועונשין אותו כפי מה שיראו עכ"ל והפר"ח שם לא הביאו וע' בספ"ב דכתובות (כ"ח א') ורמב"ם פכ"א מה' א"ב וטוש"ע אה"ע סי' ו' וססי' קי"ט ובגיטין (י"ט א') ונגדי' רב כהנא ובב"י ח"מ רסי' מ"ה ולפמ"ש קושייתו ז"ל שם לק"מ וע' ת' פנים מאירות ח"א סי' צ' א"כ בנ"ד שכתבנו ודאי הרשות ביד ב"ד לנדותו או להלקותו ולא עוד אלא דנראה דגם אפי' מעבירין אותו אפי' בכה"ג שכתבתי דאומר ברי לי ששחטתי יפה דדמיא להך דכ' הרשב"א בת' סי' תר"ך המובא בב"י ובש"ע ססי' י"ח בטבח שנמצא פגימה בראש סכינו דהא גם התם הוא אמר שנזהר הי' תמיד בעת שחיטתו שלא יגע בהפגימה כלל ועכ"ז השיב הוא ז"ל שמעבירין אותו ושקרוב לומר שאם כך נהג משך זמן שהכלים אסורים וכ' הטעם מפני שחשוד ופושע הוא ומעיד על עצמו שאינו מקפיד בין סכין פגום לשאינו פגום. ועוד שעובר על גזירת חכמים שאסרו אפי' במגל יד מלשחוט לכתחילה בצידו הא' משום צדו השני כ"ש בסכין פגום באותו צד וא"כ דכוותה ממש גם נדון זה דג"כ הרי מעיד על עצמו שאינו מקפיד לראות בבירור גמור אם נשחטו רובן ועבר ג"כ על גזירת חכמים ותקנתן שתקנו שיראה או יבדוק להדיא דוקא אם נשחטו רובן