בנין של שמחה מב

כאן בתירוצנו הראשון דל"ק לפירושנו בכוונת הרמב"ם ממ"ש צו"מ חזי לנפשי' דוקא דהתם משום כבוד רבו אתינן עלה ודאי צ"ע למה השמיט הרמב"ם הך דינא והך דאתחילו בכבודו ודאיפלג והי"ל לכתבם בפ"ה מה' ת"ת שכ' שם כל דיני כיבוד ומורא רבו וגם לתירוצנו השני הנ"ל הגם דלפי זה מתיישב לכאורה טעם להשמטתו דינים אלו משום דהאידנא כבר הוקבע והונהג שממנים אנשים כשירים וזהירים במצות והם פטורים גם מעיקר הדין מלהראות סכינם לחכם וכמ"ש עכ"ז אין דעתי נוחה בזה לומר שמטעם זה השמיטם דמודעת דרכו ז"ל שמביא כל הדינים שהוזכרו בפירוש בתלמוד ותוספתות אפי' אם בטל הטעם שהוזכר בפירוש בתלמוד מחמת שכבר הוקבע המנהג באופן אחר אמנם הא מעתה ממילא לא קשה על פירושי הנ"ל בכוונת הרמב"ם ז"ל במה שכתב שמא יסמוך על עצמו פעם אחרת וכו' מהך דצו"מ חזי לנפשי' דוקא דאיך שיהי' טעמו של הרמב"ם בהשמטתו דינים אלו הא חזינן עכ"פ מדהשמיטם ע"כ דלא סבר לון ודחאם מהלכה

אמנם לכאורה עומד לנגדי סוגיא מפורשת במכילתין (י' ב') דפריך עמ"ש שם רב כהנא מצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא א"ה תבעי נמי בדיקת חכם ומשני עלה עד א' נאמן באיסורין ופריך א"ה מעיקרא נמי לא ומשני הא אר"י לא אמרו להראות כו' אלא מפני כבודו של חכם ולכאורה נסתר בזה כל דברי הנ"ל אך שבתי וראיתי דגם הא לא תברא והוא דהא כל עיקר דברינו דלא הימנוהו להטבח בזה הוא משום דצריך ישוב גדול וזהירות יתירה בבדיקת הסכין להרגיש בפגימה כל שהוא וכל דברינו הם אליבא דהרמב"ם ז"ל ליישב דבריו והנה הרמב"ם שפוסק בהדי' ששיעור הפגימה כ"ש אפי' היא קטנה ביותר ולא הזכיר כלל שיעור חגירת ציפורן כ' הב"י בכ"מ ובביתו על הטור. (וכ"ה דעת הטור גופי' בד' הרמב"ם) דס"ל ודאי דהני אמוראי (בד' י"ז) דבדקו בשמשא ובמיא ובלישנא ובבישרא ובשערי כלהו פליגי ארב חסדא דס"ל התם כדי חגירת ציפורן דוקא ופסק כהאמוראי הנ"ל ומעתה י"ל דרב חסדא הגם שא"א לומר דפליג לגמרי אמימרא דר' יוחנן דלא אמרו כו' אלא מפני כבודו של חכם משום דרב חסדא גופי' אמר התם (י"ז) מנין לבדיקת סכין מה"ת ופריך הש"ס עלה ומשני לחכם קאמרי' ופריך תו עלה והאר"י כו' ומשני מדרבנן כו' ולא משני דל"ל דר"י אמנם עכ"ז י"ל ברווחא דלרב חסדא כיון דס"ל דשיעור פגימה כדי חגירת ציפורן דוקא לא טריחא מלתא כולי האי והימנוהו רבנן עלה להטבחים ככל האיסורין דע"א נאמן ולדידי' ע"כ דהא דאר"י אלא מפני כבודו ש"ח ר"ל כל עיקרא דמלתא שצריך להראותו לחכם הוא רק מפני כבודו של חכם לחוד והנה הסוגיא (דדף י') הנ"ל קאי התם אליבא דרב חסדא דפליג התם ארב הונא כדקאמר לא כר"ח ולאכשורי בתרייתא ולדידי' ודאי שפיר משני ע"א נאמן באיסורין וכן הא דמשני אמאי דפריך אי הכי מעיקרא נמי לא ומשני הא אר"י וכו' וכמש"ל

ונראה שזה ג"כ דעת ר"ח שהביא הב"י בסי' א' שכ' המרדכי בפ' א"ט בשמו שצריך שיהא השוחט נאמן דלא חיישינן בי' שמא יאכיל נבלות וטריפות לישראל עכ"ל ר"ח וכ' המרדכי ע"ז שלא ידע מנין לו זה ור"ל דהא קי"ל דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא כדכ' הב"י ולפי מ"ש בדעת הרמב"ם י"ל שזה ג"כ דעת ר"ח וכוונתו דבסתם אדם חיישינן לכתחילה שמא לא יזהר כ"כ בענין בדיקת הסכין שצריך זהירות ובקיאות גדולה וישוב דעת וע' בד"מ שם כ' דמשמע במרדכי בפ"ק דטעמי' דר"ח הוא משום דבלא"ה אין עד אחד נאמן באיסורין ור"ל שדעת ר"ח הוא כד' הר"א ממיץ שהביא המרדכי בפ"ק דמשום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואין עד אחד מהריקים נאמן בזה כמו בלא אתחזק איסורא דנאמן בזה עד אחד מי שהוא דומיא דשנים שהאמינה תורה מי שהן. לכן צריך שיהא השוחט ידוע לנאמן. ולענ"ד יש מקום לומר שדעת ר"ח הוא כמ"ש בדעת הרמב"ם

ואין להקשות על מ"ש בדעת הרמב"ם דהא בהדיא אמר רבא דמומר אוכל נבלות לתיאבון הוא דבעינן דלבדוק לו אחר סכינו ואפי' למה דס"ל להרמב"ם דלאו דוקא מומר לנבלות אלא דה"ה במומר לשאר עבירות דינא הכי כמ"ש בפ"ד מה"ש הי"ד. עכ"ז הוא רק במומר דינא הכי אבל בסתם ישראל הא יהא מוכח מזה בפירוש דלא בעינן דלבדוק לו אחר סכינו ורבא גופי' הא סבר להך דינא דצריך להראות הסכין לחכם במכילתין (י"ח א') ובפ' הדר (ס"ג א') ולדעת רש"י והר"ן בפירושא דמימרא דר' יוחנן ודאי דלא קשה הך דהחילוק מבואר דבסתם ישראל דמשום כבוד החכם לחוד נגעו בה הרשות להחכם למחול על כבודו וכן אם אין שם חכם מותר לו לשחוט לכתחילה עפ"י בדיקתו לחוד אבל במומר דבעינן לבדוק לו סכינו מחמת ספק קלקול בשחיטה ממש לא מהני ולא שייך בזה מחילת החכם וכן אם אין מי שיבדוק לו סכינו אסור לסמוך על בדיקת המומר את הסכין ואסור אפי' דיעבד אם שחט ע"י בדיקתו ונאבד הסכין או ששיבר בו עצמות אחר השחיטה ונמצא פגום והוה ספק נבלה אבל לד' הרמב"ם לפמ"ש בכוונתו לכאו' קשה הך אבל באמת לק"מ דגם לדעת הרמב"ם ע"כ דבסתם ישראל ששחט ע"י בדיקתו את הסכין ונאבד הסכין או שיבר בו עצמות ונמצא פגום שחיטתו כשירה דיעבד כדמוכח מההיא דאבדו לו גדייו וכו' בבית מותר ופסק כן הרמב"ם בפ"ד מה"ש ה"ח ומ"ש הש"ס במכילתין (י"ח א') ול"פ כאן בנמצאת סכינו יפה ע"כ דלאו דוקא אלא ה"ה בנאבד הסכין וא"א לבודקו כדמוכח להדיא מדין דאבדו לו גדייו ולא אתי אלא לאפוקי כשנבדק ולא נמצא יפה כדא' כאן בלא נמצאת וכו' [וממילא דשרי גם ליתן לו לכתחילה לשחוט ע"י בדיקת עצמו על סמך שיבדוק החכם את סכינו לאחר שחיטה] אבל מומר ששחט בלא בדיקת חכם או ישראל כשר את הסכין קודם שחיטה ונאבד הסכין או שיבר בו עצמות ונמצא פגום הרי שחיטתו ספק נבלה [וממילא דאסור ליתן לו לכתחילה לשחוט בבדיקת עצמו את הסכין על סמך שיבדוק חכם או ישראל כשר סכינו אחר השחיטה דדלמא משתלי ולא בדיק לי' וקאכיל איסורא]

אמנם אכתי קשה טובא דהא אפי' מי שהוא פסול לעדות בעבירה של תורה [וכפי שפירשו דבריו הב"י והרמ"א והאחרונים ז"ל דהיינו כשעבר עלי' רק פ"א או ב"פ] רק שאינו מומר להעבירה [דהיינו בעבר עלי' ג"פ לפירושם] כ' הרמב"ם גופי' שם בה' ט"ו שמותר לו לשחוט בינו לבין עצמו אם הי' מומחה וכ'