בנין של שמחה מא

ולשיטתו אזיל אבל להרמב"ם הי' נראה זה דחוק לפר כן. דהש"ס סתמא נקיט. וא"כ אכתי קשה דנתת דבריך לשיעורין וגם הי' נראה לו דוחק שנחייב שמתא רק על שב ואל תעשה אע"ג דלא זלזלו בדברים ולא עביד לי' מידי (ע' לח"מ שם) [הגם דאשכחן לכאורה כה"ג גבי סבי דנזוניא בפ"ק דקדושין (כ"ה א) דעת לנבון נקל החילוק שביניהם] וזה ודאי דלא דמי למ"ש מהרי"ק בשרש א' שהביא הב"י ביו"ד ססי' של"ד ובהגהת הש"ע שם סמ"ה דהתם בביזוהו בדברים אלא שמתרץ עצמו שלא היתה כוונתו לבזותו אלא לד"א ע"ז הביא ראי' מעובדא דנדרים (נ' ב') זוטא ורב כריסי' וכו' שאם יש אומדנות המוכיחות שכיון לבזות חייב נידוי וביותר קשה באמת לפענ"ד לדעת רש"י והר"ן שרבא ב"ח שם דשמתי' ועברי' ואכריז אבישרי' דההוא טבחא ולא בדק סכיני' כלל אולי תמצא יפה. ע"כ משום דס"ל דגם בנמצאת יפה דינא הכי וערש"י שם ואי משום כבוד החכם לחוד לכל היותר תסגי בשמתא לחוד בנמצאת יפה. ודוחק לומר דבאמת פליג רבא ב"ח אר' יוחנן וס"ל הטעם משום חשש לכן מכל הלין טעמי הי' נ"ל להרמב"ם דוודאי דעיקרא דמלתא הוא משום דלא הימנוהו רבנן לסתם טבחים על בדיקת הסכין דהא דרוב מצויים א"ש מומחין ומוחזקין הן הוא רק בענין דיני שחיטה ואימון ידים שלא יתעלף אבל לענין בדיקת הסכין שצריך זהירות יתירה וישוב הדעת וי"ש לא הימנוהו רבנן ולא אמרי' בזה ע"א נאמן באיסורין [אם לא שאוכל בעצמו דאז אמרי' דאינו חשוד לאכול נבלה ע' בהג"א פ"ק דחולין בסי' י"ד בד"ה וכ"כ בא"ז] וכעין שאמרו בבריי' בפ' התכלת (מ"ב סוף ע"ב) בתכלת ותפילין דאין ניקחין אלא מן המומחה ערש"י ותוס' שם ורא"ש שם ובתוס' פ"ג דע"ג וכן קרבי דגים (ע"ג מ' א') שהטעם משום דבהו בעי זהירות או בקיאות יתירתא וכן במכילתין ר"פ ג"ה דלר"מ אין הטבחים נאמנים על ג"ה משום דס"ל דבעי חטיטה ואיכא טרחא יתירתא [ולל"ק דהתם (צ"ג ב') א"ש בפשיטות וגם לאיכא דמתני דהתם י"ל ג"כ דחטיטה דגיד לא הוי טירחותא כ"כ ע"ש] וא"כ ה"ה וכ"ש בענין בדיקת הסכין דבעי זהירות ובקיאות יתירתא טפי וגם אית בי' טורח לא הימנוהו רבנן לסתם טבחים אלא דמשום הא לחוד הוה סגי שיראה סכינו לאדם כשר הבקי בהרגשת הסכין וזהיר וזריז במצות אמנם כיון דהצריכוהו להראות סכינו לאחר דוקא משום חלוקת כבוד לחכם אצרכוהו רבנן שיראהו לחכם דוקא ולא לסתם אדם כשר וי"ש וז"ש ר' יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם דווקא ולא לסתם אדם כשר אלא מפני כבודו של חכם ולכן אי לא סר סכיני' ק"ח וסמך על עצמו לבד משמתינן לי' אפי' נמצאת יפה משום שמא יסמוך על עצמו פעם אחרת ותהי' פגומה כי לא הימנוהו רבנן ע"ז ורבא ב"ח סבירא לי' דהוי כחשוד לאותו דבר כיון דלא הימנוהו ועבר ובדק לעצמו ובפרט דאית בי' טורח רב חיישי' לה טפי שלא יטריח עצמו גם מכאן ולהבא לכן אחמור בה טפי ולכן אם הטבח בעצמו חכם שבקי הטיב בבדיקת הסכין וזהיר טובא במצות לא צריך כלל להראות סכיני' גם אפי' למופלא ממנו כיון דלא שייך בי' עיקר הטעם דחסרון נאמנות הנ"ל ולכן אמר סתם כדי ביקור טבח חכם ויצא לנו מזה ג"כ דמנהגנו עתה שאין מראין סכין לחכם דלכאורה לטעם הרמב"ם קשה טובא דהא לא שייך לפי"ז לא טעם מחילת כבוד שכ' הרא"ש ולא טעם לפי שאין בזמנינו ת"ח שכ' האגודה (עש"ך שם וע' כו"פ שדחק בזה) אבל לפמ"ש בס"ד אדרבה לטעם הרמב"ם א"ש טפי דלרש"י והר"נ הוא רק מסברת עצמנו דמשום דממנין אנשים זריזים וכו' ולכן מחלו להן החכמים כבודם אבל לדעת הרמב"ם לפמ"ש בכונתו הנה מנהגנו הוא ג"כ דין מפורש להדיא בש"ס ממ"ש כדי ביקור טבח חכם וכמש"ל וחכם שאמרו כאן ודאי ל"ד אלא ר"ל זהיר וזריז טובא ומשום דסתם חכם הוא זהיר וזריז במצות נקיט חכם

ולכאורה יש להקשות לפי מ"ש בכוונת ד' הרמב"ם ז"ל מהא דאמרינן בפ' הדר (ס"ג א') צורבא מרבנן חזי לנפשי' דוקא אבל לצורך אחרים אסור כמ"ש רבינא שם אנא מזבין זבין ע"ש י"ל דהתם משו' כבוד רבו נגעו בה ומאי מהני ע"ז נאמנותו כיון דהוי אפקירו' נגד כבוד רבו ליטול כבוד לעצמו כמו בהוראה דהא ג"כ י"ל נאמנות ועכ"ז אסור לו להורות אלא שבהוראה אחמרו טפי דאפי' לנפשי' אסור גם נ"ל עוד לומר דהרמב"ם מפרש מ"ש צו"מ חזי לנפשי' לא כפי' רש"י שם שהוא גם שוחטה לעצמו אלא מפרש דלנפשי' היינו בהמה שלא לצורך אכילת עצמו אבל אחר שוחט וכן נראה מעובדא דרבינא דמייתי התם דמשמע ודאי דהאושפזיכנא הי' השוחט והראה סכינו לרבינא והי' סבור האושפזיכנא דהא דאמר רבא צו"מ חזי לנפשי' ר"ל רק לצורך אכילת עצמו ואפי' בבהמת חבירו. והודיעו רבינא דדוקא בבהמת עצמו דהצו"מ אמרה רבא אבל כשהצו"מ עצמו הוא השוחט באמת שא"צ להראות הסכין גם אפי' לרבו לדעת הרמב"ם לפמ"ש בס"ד אפי' אם הוא שוחט לצורך אחרים [ורבינא מסתמא לא הי' מכיר הטיב את האושפזיכנא אם הוא אדם כשר כראוי ולכן א"ל אמטיי' לרבא] ועובדא דר"א מהגרוניא ור"א ב"ת דאיקלעו לבי רב אחא ברי' דר"א דמייתי תו התם דא' ר"א לר"א ב"ת ור"א ברי' דר"א הכי א' רב צו"מ חזי לנפשי' ולכאורה לפי מ"ש בד' הרמב"ם הלא ר"א ברי' דר"א אפי' אי לא לנפשי' לא הי' צריך להראות סכינו כלל מעיקר הדין י"ל דר"א ברי' דר"א לא הוא עצמו הי' השוחט אלא אחר הי' השוחט ורש"י שפי' אהא דצו"מ חזי לנפשי' לשחוט בו הוא עצמו בהמה שלו לשיטתו אזיל בפירושו הנ"ל על מ"ש ר"י אלא מפני כבודו של חכם דמשום כבוד החכם לחוד הוא דנגעו בה ולפי זה ודאי דגם אם הצו"מ בעצמו שוחט אם שוחט שלא לצורך אכילת עצמו או שלא בבהמת עצמו וקונה הבשר בדמים מחוייב הוא להראות סכינו לרבו או לגדול ממנו וכפי' רש"י גופו אהא דכדי ביקור טבח חכם שכ' ואין מופלא בעיר ממנו וכמש"ל אך מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל ולא כ' הך דינא דצו"מ חזי לנפשי' וגם מ"ש שם בסוגיא דהיכא דאתחילו בכבודו דהרב או דמופלג בחכמה וזקנה גם צו"מ אסור למיחזי אפי' לנפשי' ג"כ השמיטו הרמב"ם כל זה טעמא בעי והב"י ביו"ד סי' רמ"ב כ' הטעם שהשמיטו זה הרי"ף והרמב"ם משום דהאידנא לא נהגו להראות סכין לחכם שחכמים מחלו על כבודם בזה עכ"ל הנה זה הטעם הוא מספיק קצת על הרי"ף לבד אבל לא על הרמב"ם דלפי טעמו הא ודאי דלא מהני וגם לא שייך כלל מחילת החכם ולפי מה שכתבנו