בנין של שמחה לז

מאי קא' הש"ס התם בשלמא כלהו לחיי אלא שלא יהא הלוכך ש"ש כהילוכך של חול מאי היא לוקי לה נמי באפושי הילוכא דאסור בשבת בהך גוונא ממש דשלא יהא דבורך ש"ש וכו' שהוא רבוי דיבור ואמאי הוה פשיטא לי' טפי פירושו דשלא יהא דיבורך וכו' ועל שלא יהא הילוכך כו' שואל מאי היא דהא חזינן דפריך הכא בפשיטות אמימרא דרב הונא ליקף קמפיש בהילוכ' הרי שאיסור אפושי הילוכא הי' פשוט להם יותר מפסיע' גסה. שהרי מסיק עלה אלא בהא כיון דלא אפשר ש"ד לעשות פסיעה גסה ולדלג ולא להקיף ולהרבות בהילוך אע"ג דלא אפשר וא"כ טפי הו"ל לאוקמי הא דשלא יהא הלוכך וכו' ברבוי הילוך מלאוקמי לה אפסיעה גסה וגם דתהוי ממש דומיא דשלא יהא דבורך וכו' אלא ע"כ לומר משום דלישנא דשלא יהא הלוכך כו' לא משמע כלל אריבוי ומיעוט הילוך אלא משמעו שלא יהא ההילוך באותו האופן כמו בחול וא"כ ע"כ לומר נמי כן בהך דשלא יהא דיבורך כו' דלא משמע כלל אהפרש בין רבוי למיעוט אלא היינו שלא יהא באותו האופן כבחול וכפרש"י והכי משמע כולא סוגיא דפ' שואל (ק"נ א) דכלהו עניני דיבור דמייתי התם הם עניני דבור בחפצים ועסקים ממש ע"ש לא רק רבוי דיבור ולהכי נמי אמר התם מ"ט דריב"ק דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר ולמה לי' לאתויי גם ממצוא חפצך והכי הול"ל דכתיב ודבר דבר דבור אסור כו' וכן פריך התם ודיבור מי אסו' מכמה מימרות דשרי דיבור בכמה ענינים ועסקים ומשני עלה א"ק ממצוא חפצך ודבר דבר חפציך אסורים חפצי שמים מותרים. משמע פשטי' להדיא דהודבר דבר קאי רק אממצוא חפצך ור"ל הדיבור בחפצים ועסקים ואשר הקשה ר"ת על פרש"י דהא כבר נפקא לי' מממצוא חפצך בעניותי הא לק"מ דאי לא ודבר דבר לא הוה מפקינן איסור ממצוא חפצך רק מעשה חפצים ממש וכדציין רש"י התם עלה הברייתא דעירובין (ל"ח ב') לא יטייל אדם לסוף שדהו בשבת לידע מה היא צריכה אחר השבת ומודבר דבר נפקא דאפי' דבור בעניני חפציך אסורין והיינו כגון מקח וממכר וחשבונות כפרש"י שזה אסור מדינא והך דויקרא רבה שהביאו התוס' וד' הירושלמי שהביאו שבקושי התירו שאילת שלום בשבת נראה דפליג אתלמודא דידן: סימן טו שאלה מה שאנו נוהגין שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח אב עד התענית אם יש לזה סמך מן הש"ס

תשובה בטור וב"י סי' תנ"א הביא ד' המרדכי בריש מ"ק בשם הרשב"ט [ובדפוסים שלנו הוא במס' תענית ריש ה' ת"ב] בשם הירושלמי בפ' מקום שנהגו [וכ"ה גם בירושלמי תענית פ"א ריש ה"ו] א"ר זעירא נשיא דנהיגין דלא למישתי מן דאב עליל מנהגא וכ' שיש גורסין דלא למשתי חמרא ולמיכל בשרא וכ' הטור שמחמת גירסא זו נתפשט מנהג זה שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין מר"ח עד התענית אבל ר"כ גאון לא גריס חמרא אלא עמרא ופי' מלשון בשתי או בערב ונוראות נפלאתי ע"ז דהא בירושלמי שם ושם אמר הטעם ע"ז שבו פסקה אבן שתי' מ"ט כי השתות יהרסון ומה שייך זה לאכילת בשר ושתיית יין והב"י גופי' הביא שם אח"ז בסמוך דברי הירושלמי אלו וטעמו [ואולי הי"ג לא היו גורסין דברים אלו בירושלמי] ולגירסתינו הרי מוכח מזה בבירור פירושו דהר"נ גאון. ותו דלגירסת חמרא ובשרא מ"ש דנקט נשי ואדרבה מצינו בש"ס דאפי' ביו"ט דזמן שמחה אין דרכן של נשים ביין כדאי' בפ' ערבי פסחים (ק"ט א') ת"ר חייב אדם לשמח בניו וב"ב ברגל וכו' במה משמחן ביין רי"א אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן אנשים בראוי להם ביין ונשים במאי תני רב יוסף בבבל בבגדי צבעונין ובא"י בכלי פשתן המגוהצין וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה' יו"ט הי"ח ונראה ודאי מד' הרמב"ם דר"י הכא לפרושי ד' ת"ק אתא דמיירי רק באנשים וכן ריב"ב בברייתא שם דאמר עכשיו שאין בהמ"ק קיים אין שמחה אלא ביין קאי ודאי אאנשים אבל לגירסת עמרא ניחא שפיר מה דנקט נשים שזה חיוב מלאכתן לבעליהן כדא' בכתובות פ' אע"פ (נ"ט ב') שאפי' הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר והלכה בזה כר"א כמש"ש (ס"א ב') אלא נראה שרש המנהג ממה שאמר במתני' משנכנס אב ממעטין בשמחה ואשכחן בקרא ויין ישמח וגו' ובזמן שבהמ"ק הי' קיים אין שמחה אלא בבשר וגם עכשיו עכ"פ קצת שמחה איתא גם בבשר ובסעודה המפסקת אסרה מתני' בשר ויין לכן הוסיפו על עצמם להחמיר בזה מר"ח אב שממעטין מאז בשמחה וכבר קבלו אבותינו כך בכל מדינות אלו ופורץ גדר וגו' ובביאורי הגר"א ז"ל ס"ק ל"ט כתב שעיקר הטעם הוא ממ"ש בספ"ג דב"ב תניא אר"י בן אלישע מיום שחרב וכו' ע"ש: סימן טז ישוב נכון לדברי הרמב"ם ז"ל ריש פ"ה מה' עבודת יוה"כ וביאור סוגית הש"ס במס' יומא (ס' עא)

ע' רמב"ם ריש פ"ה מה' עבודת יוה"כ ובכ"מ ולח"מ שם בה"א ובה"ח וע' במתני' יומא (ס' א') כל מעשה יוה"כ כו' ובגמ' שם ת"ר וכו' וכל הסוגיא עד שם בע"ב א"ר חנינא וכו' וע' רש"י בגמ' ד"ה מבפנים וד"ה בבגדי לבן מבחוץ והנה מה שהקשה הלח"מ שם ממאי דמפרשינן בגמ' טעמי' דר' יהודה מאחת בשנה מקום שמתכפרין בו אחת בשנה יש ליישבה דהא כאן כ' אחת בשנה יכפר עליו ור' יהודה לטעמי' דסבירא לי' לעיל (מ' ריש ע"ב) בברייתא דכ"מ דכתיב כפרה היינו כפרת דמים וא"כ גם כאן ר"ל כפרת דמים אחת בשנה שכל השנה היתה כפרת דמים על המזבח החיצון שבעזרה וביוה"כ הי' כל הכפרת דמים לפני ולפנים ובהיכל על הפרוכת ועל מזבח הפנימי שבהיכל ואע"ג דגם פר העלם דבר ופר כהן משיח ושעירי עבודת כוכבים הי' ג"כ נזרק דמן בהיכל על הפרוכת ועל מזבח הפנימי כדתנן בר"פ איזהו מקומן וכמפורש בקרא עכ"ז לא הי' כפרת דמים של חובה והכא הא כ' והיתה לכם וגו' לכפר וגו' אחת בשנה לשון ציווי וחובה ותו משום דמצינו זה הלשון ג"כ במזבח הפנימי בס"פ תצוה וכפר אהרן על קרנותיו אחת