בנין של שמחה לו

לומר דעכ"ז ממילא משמע נמי דכמו דלענין פטור פריה ורביה בני בנות אינם כבנים ה"ה לענין חיוב כיבוד אינם כבנים והא בהא תליא הא ליתא דא"כ לפי מה דקי"ל התם כרבא דכולהו מיחשבי כבנים ואפילו בת הבת הלא יהא מוכח איפכא דגם לאבי אמו חייב בכיבוד והא מעשה רב דרב יעקב סותר לזה אלא ודאי דלא תליין דא בדא כלל דהתם משום דשבת בעינן והא איכא ע"ש ולזאת עדיין צריך ישוב על סתירת עובדא דרב יעקב להך דבמד"ר ע"פ ויזבח זבחים וכו' וקשה מאד לחלק מסברת עצמינו אפי' בין בן הבן לבן הבת בלא שום ראי' וכ"ש בין בת הבן לבן הבת ואולי י"ל דאע"ג דמדינא ממש פטור מכיבוד גם לאבי אביו מ"מ כיון שמצד המוסר ראוי ודאי לכבדו יותר משארי אנשים. שייך שפיר ג"כ לומר ע"ז לישנא דיותר מכבוד זקינו

(ו) ואשר הביא עוד כת"ר ראי' דלמדין מאגדה אף שנאמרה דרך דרש מד' רבינו הגר"א ז"ל בביאוריו ביו"ד סי' רמ"ב סט"ו דעל מש"ש בהג"ה דמותר לומר ר' מורי פלוני הראה רבינו ז"ל מקור ע"ז מהספרי פ' דברים ותענו אותי הול"ל משה רבינו אע"ג דאמרוה שם אף לא דרך דרש ורמז וסמך כ"א לישנא בעלמא לענין אחר לדידי איפכא מסתברא דמדכלל הספרי ג"ז בלשון הי' להם לומר אי לאו דשרי מדינא למימר הכי ודאי דלא הי' כוללו הספרי בלשון היל"ל

ומאשר אני עומד כעת במס' חגיגה (יז א) במשנה עצרת שח"ל בע"ש כו' אכתוב לכת"ר מה שנתחדש לי בה בס"ד דהנה הגאון בעל שאג"א ז"ל בספרו טורי אבן באבני השהם תמה על רש"י ותוס' שהם נגד תלמוד ערוך בבבלי ביצה (יט א) על הך מתני' גופא אמר עולא מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראי' ליקרב דב"ש סברי וחגותם אותו חג לה' חגיגה אין עולת ראי' לא הרי בהדיא דהא דאמרי ב"ש מביאין שלמים היינו שלמי חגיגה רק שאין סומכין עליהן ואין חולק ע"ז וכן במגילה (ה א) תנא חגיגה וכו' בשלמא חגיגה אי מיקלע בשבתא מאחרינן וכו' ומתרץ ר"א חגיגה בשבת ועולת ראי' אפי' ביו"ט דזמן חגיגה מאחרין מני ב"ש כו' ואנכי אוסיף להפליא דלפי דבריהם ד' הירושלמי גופי' שהביאו התו' סותרין א"ע במקומו דהא אהך מתני' גופה ב"ש אומרים וכו' אמר שם א"ר זעירא כל עמא מודיי וכו' מה פליגין בשלמי חגיגה ב"ש עבדין לון כשלמי נדבה וכו' הרי דמפרש להדיא דהא דאמרי ב"ש מביאין שלמים היינו חגיגה אלא שאין סומכין עליהן משום דעבדין לון כשלמי נדבה וא"כ איך אמרו תיכף אח"ז בהויכוח שבין ב"ש וב"ה דפליגי גם בחגיגה ותו דחגיגה מאן דכר שמה במתני' דאסור להקריבה שיהא שייך לומר ע"ז תאמרו בחגיגה וכו' ואדרבה פשטי' דמתני' משמע דכל מיני שלמים שרו ב"ש בין שלמי שמחה ובין שלמי חגיגה ולא הוציא אלא עולות דאסורין משום לכם ולא לגבוה ותו דהא עכ"פ הול"ל תאמרו בחגיגה ועולת ראי' וכו' ואמאי שבקו עולת ראי' לגמרי לזאת אני אומר שלפענ"ד האמת הברור שזה הויכוח דבירו' היא היא הבריי' גופה שהביא תלמודא דילן בביצה (כ' עב) זה הויכוח עצמו ממש בלא שום שינוי רק שבמקום שא' בירושלמי תאמרו בחגיגה וכו' אי' התם תאמר בעולת ראי' וכו' וכן כל הויכוח שם הוא רק בעולת ראי' ולזאת ברור שגם בירושלמי שם ט"ס הוא ובכל מקום שנזכר שם חגיגה צ"ל באותו ענין עולת ראי'. ומיושב הכל בס"ד: סימן יג בדין לצאת בתפילין על ראשו ע"ש סמוך לחשיכה

בפ"ק דשבת (י"ב א') תני דבי ר"י יוצא אדם בתפילין בע"ש עם חשיכה. מ"ט כיון דאמר רבר"ה חייב אדם למשמש בתפי' כל שעה ושעה ק"ו מציץ כו' הלכך מדכר דכיר להו והקשה הב"י בסי' רנ"ב ל"ל האי טעמא הא בלא"ה שרי משום דאינו מוציאה בידו אלא על ראשו כו' דאפי' למ"ד שבת לאו זמן תפילין הוא אם יוצא בהם על ראשו בשבת גופי' אינו חייב חטאת משום דדרך מלבוש עבידא כו' ע"ש מה שתירץ ע"ז. וע' ט"ז שתמה והקשה על תירוצו והגר"א ז"ל בביאוריו שם סקכ"ט חילק בין סמוך לחשיכה לעם חשיכה ודבריו תמוהים כמפורסם דהא הש"ס פריך לעיל (י"א ב') ארבא דס"ל דלא גזרי' גזלג"ז מבריי' דלא יצא החייט כו' עם חשיכה הרי דאין לחלק בהכי ולענ"ד נראה לתרץ עיקר קושיית הב"י דכשמכוין למצוה איכא נמי חיוב חטאת למ"ד שבת לאו זמן תפילין ע' רש"י עירובין (צ"ה ב') ד"ה ת"ק סבר וכו' וכ"ש כו' אתי איסור בל תוסיף ומשוי לי' כמשאוי והכא דהן עליו מע"ש שבשעת הנחתן מסתמא לשם מצוה נתכוין מעתה כל זמן שעודן עליו הא ודאי ע"ד הראשונה הוא עושה כי א"צ לכוין דוקא כל רגע לשם מצוה כמבואר בכ"מ וכדאמרי' בר"פ המצניע הב"ע כגון שהצניעו ושכח למה הצניעו והשתא קמפיק לי' סתמא מה"ד בטולי בטלה מחשבתו קמ"ל כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה ובזה יתורץ דלכאו' היכי מוקמת לה אי בשגגת שבת מאי יועיל בזה המשמוש בתפילין ואי בשגגת מלאכה הא אמרי' דליכא חיוב חטאת בזה אלא במכוין למצוה דוקא דאיסור בל תוסיף משוי לי' כמשאוי ואיכא חיוב חטאת רק משום דחייב למשמש בהם מדכר דכיר להו וע' תוס' שם י"א א' ד"ה שמא כו': סימן יד בדין רבוי שיחה בשבת אם הוא אסור מדינא

בפ' אלו קשרים (קי"ג ב') מפיק מקרא ודבר דבר שלא יהא דיבורך של שבת כדיבורך של חול ופרש"י כגון מקח וממכר וחשבונות והתוס' שם בשם ר"ת הקשה על פירושו דהא כבר נפקא הא ממצוא חפצך וכ' שר"ת פי' כדא' בויקרא רבה פל"ד רשב"י הוה לי' אימא סבתא דהות משתעי סגי וא"ל אימא שבתא היום משמע שאין כ"כ לדבר בשבת כמו בחול וכן פי' הרא"ש והר"ן שם וכן הרמב"ם בפכ"ד ה"ד כ' ואסור להרבות בשיחה בטילה שנא' ודבר דבר שלא יהא דיבורך ש"ש כו' וכן תפסו כל הפוסקים והוקבע בש"ע רסי' ש"ז להלכה דרבוי שיחה מדינא אסור בשבת ומקרא דודבר דבר והגם שאינו כדאי להכריע עכ"ז לענ"ד ממקומו הוא מוכרע כפרש"י דלר"ת וכל הפוסקים דמ"ש שלא יהא דיבורך שש כו' היינו למעט בדיבור קשה לי טובא דא"כ