בנין של שמחה לה

(ג) ואשר תמה עלי על מ"ש באות ד' דהא מדאוריי' אפשר להטעימו לינוקא וכ' כת"ר ע"ז שאני סותר ד' עצמי במ"ש באות ג' דלא אפשר להטעימו אפי' לינוקא משום דלמא אתי למיסרך אמינא כד ניים ושכיב מכ"ת כתב להא דהא חשש דאתי למיסרך גזירה דרבנן היא ואנא בכוונת הקרא דמקרא קדש דיוה"כ איירינא והכי קאמינא דלפי מ"ש בכוונת רש"י ז"ל בהברייתא דשבועות שם יהא מוכח דסבירא לי' לרש"י ג"כ דיוצאין מד"ת בתפלה דיו"ט עכ"פ [דאית בה נמי הזכרת יציאת מצרים] דאין לומר דבשבת ושארי לילי יו"ט ד"ת עה"י ולטועמו רק ביוה"כ כיון דאסרה תורה אכילה ושתי' בו בכרת ע"כ ממילא דמקרא קדש דכ' ביוה"כ היינו הזכרה בלא יין ולכן נפיק גם בתפלה דאאל"כ דהא מדאורייתא אפשר להטעימו לינוקא אלא ודאי דאי כוונת רש"י ז"ל כמ"ש שפי' הברייתא לא קראו מקרא קדש היינו קה"י מוכח עכ"פ דסבירא לי' דיוצאין י"ח קידוש גם דלילי שארי יו"ט בתפלה מדאורייתא: דהא מדאורייתא אין נ"מ בין יוה"כ לשארי יו"ט כיון דאפשר להטעים מדאורייתא לינוקא ועכ"ז פרש"י המקרא קדש דברייתא על הזכרה בתפלה לחוד בלא יין ודאי דיהא מוכח דיסבור רש"י כן גם בכל לילי יו"ט אך אשר כתב מכ"ת דאי הטעימה ג"כ ד"ת לא מסתבר שיועיל טעימת תינוק בזה נראה דהדין עמו

(ד) ואשר כ' כת"ר ליישב תמיהתי על המ"ע באות י"א וכ' ע"ז וז"ל דר"ל דע"כ דקידוש והבדלה עצמן ד"ת מדפריך מאו היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מה"ס הוא ואי הבדלה עצמה מד"ס. מהיכי תיתי נאמר דהכוס ד"ת עד שיאמר מאי היא קו"א והוצרך לומר וכי מושבע ועומד מה"ס הוא על הכוס א"ו דהן עצמן ד"ת הן אלא דסליק אדעתי' לומר דגם הכוס ד"ת. ע"כ אמר דאע"ג דהן עצמן ד"ת אבל וכי מושבע ועומד מה"ס הוא גם על כוס יין עכ"ל כת"ר לענ"ד דחוק מאד לומר כן בכוונתו דהא הש"ס לא פי' בהדיא וכי מושבע ועומד מה"ס הוא על כוס יין לקו"א דאז הי' מקום לדידן לומר דנשמע מינה דעיקר הבדלה עכ"פ ד"ת [הגם דאינו מוכרח כ"כ דיש לומר משום דלא הוה איכפת לי' למימר רק המוכרח לענין קושיתו לבד דפריך איין] דאל"ה מהיכי תיתי נאמר דהכוס ד"ת כמ"ש ידידי אבל כיון דהש"ס סתמא פריך וכי מושבע ועומד מה"ס הוא אמת דעיקר השייך לקושייתו הוא רק מכוס יין דקו"ה אמנם גם ודאי דלא משתמע מד' המקשן דעיקר הבדלה ד"ת. דהא גם אי עיקר הבדלה מד"ס כ"ש דפריך שפיר טפי בסתם וכי מושבע ועומד מה"ס הוא ואע"ג דקידוש הוא ד"ת לכ"ע וכי משום הא מוכרח לומר דגם הבדלה הוא ד"ת ופריך אקידוש אהכוס יין לחוד ואהבדלה ג"כ אהכוס ובמכ"ש מעיקר הבדלה. והא להפוסקים דסבירא להו דהבדלה מדרבנן ודאי דהכי מפרשי לה לקושייתו וכ"ז גם אפי' אי גרסינן סתמא מושבע ועומד מה"ס הוא דיש מקום לפרשו כפר"ת בלשון תמיהא אמנם הרי המ"ע כתב וז"ל עוד וכו' דמתמה וכו' והרי מושבע ועומד מה"ס הוא ומעתה לפי גרסתו זאת הא א"א כלל לפרשה כפר"ת אלא כפי' המפרש והרי הרמב"ם שכ' ומד"ס לקדש על היין ע"כ דמפרש לה כר"ת דוקא וא"כ איני יודע איך כ' המ"ע לפי גרסתו הנ"ל שמצא ראי' להרמב"ם. ולפי זה אין מקום אתי ליישבו כלל

(ה) ואשר תמה על מ"ש באות י"א דאין למידין הלכה מדברי אגדה כשנאמרה דרך דרש ואסמכתא ורמז בעלמא אף דלא מצינו לה סתירה וכ' כת"ר ע"ז דמדברי רבינו הגדול הגר"א ז"ל לא נראה כן דאהא דכ' הרב בהג"ה ביו"ד סי' רמ"ב סכ"ב דחייב בכבוד אבי אביו ודלא כמהרי"ק כ' רבינו ז"ל בביאוריו שם סקל"ד וז"ל ונ"ל דלאבי אמו פטור וכמ"ש בב"ר פ' צ"ד בני בנות כו' עכ"ל ור"ל דאיתא התם בנות בנים ה"ה כבנים ובני בנות אינם כבנים הרי שלמד רבינו ז"ל מן המדרש אף דלא לענין דין כיבוד אמרו כ"א דרך דרש ורמז בעלמא עכ"ד ידידי לענ"ד לא דמי כלל לדרשת ולהבדיל וקרוב לשמוע שכיון בזה המ"ר לענין דינא ממש דמדכ' קרא בהדיא ובנות בניו ושבק למכתב גם בני בנותיו ראי' אלימתא היא להוכיח מינה לדינא דבני בנות לא מחייבי בכבוד זקנם משום דאינם כבנים אמנם לפי האמת לא צריכנא גם לזה. דלפענ"ד טוהר כוונת רבינו הגר"א ז"ל בזה הוא בבירור כמו שאומר דתחילה כ' על ד' הרמ"א וז"ל ומגמ' דסוטה (מ"ט) ראי' למהרי"ק והיינו מעובדא דרב יעקב בר ברתי' דראב"י דא"ל לאו ברך אנא אך שלא יסתור זה להמד"ר ע"פ ויזבח זבחים שהביא הרמ"א ז"ל דמשמע התם להדיא דחייב עכ"פ מדינא גם בכבוד זקנם לכן חילק רבינו ז"ל בין אבי אביו לאבי אמו דעובדא דרב יעקב הי' בר ברתי' והביא ראי' לחילוק הלז ממ"ש בב"ר להדיא חילוק בזה בין בני בנות לבנות בנים. והגם דמהך לחוד אולי לא הוה קבעי' הלכה מהמדרשות אמנם ודאי דשפיר אית לאתויי ראי' מינה להחילוק הלז כדי שלא יסתרו עובדא דר"י עם הנאמר בב"ר שם בלשון חיוב ממש מדינא אבל עיקר ראיית רבינו ז"ל ברורה מעובדא דר"י הנ"ל כדהתחיל ומגמ' דסוטה ראי' למהרי"ק דהגם די"ל דהך עובדא הוה קודם שנסמך לרב עכ"ז ודאי דצורבא מרבנן הוה כי גדל ולא הוה עבר עלה ח"ו אי הוה חייב מדינא בכבודו כן נלפענ"ד ברור כוונתו ז"ל

כ"ז כתבתי גם אפי' לדעת רבינו ז"ל אמנם עם כי מי יתנני עפר ואפר תחת קדושת כפות רגליו ז"ל עכ"ז תורה היא ובלתי אל האמת עינינו ולכאורה לפענ"ד דחוק מאד לישנא דהרי הן כבנים וכן אינן כבנים שיהא הכוונה בזה לענין חיוב כיבוד ותו דלפי דבריו ז"ל יצטרך לדחוק עצמו בהך דאמר במכות (י"ב א') שהביא רבינו שם בסקל"ג והא בבן בנו דלאו דוקא אלא דר"ל בבן בתו אבל בן בנו אינו נעשה גואל הדם. וזה דוחק עצום שיאמר הש"ס היפך הדין לגמרי בלאו דוקא וטפי מסתבר לומר דכוונת הב"ר בזה הוא לענין פטור מפו"ר. וכהאי לישנא ממש שבירושלמי פ' הבע"י על הך מתני' דלא יבטל אדם וכו' דאמר עלה התם ג"כ בני בנות אינם כבנים והגם דלענין בנות בנים א' בירושלמי התם דגם בת בן אין עולה פליג בהא המ"ד דבב"ר אמ"ד דירושלמי ומפיק מקרא דיעקב דבנות בנים כבנים ותרווייהו הנך מ"ד סברי דלא כדהוה סבר אביי למימר בבבלי שם (ס"ב ב') ולא כרבא שם דהירושלמי סובר בבנות בנים כאביי ובבני בנות דלא כוותי' והמ"ד דבב"ר סובר היפך לגמרי ממה דהוה סבר אביי ואין