בנין של שמחה לג

שרגא. והגם שי"ח ג"ס תוכלו לקיים בדיעבד עכ"פ למחר אמנם בקידוש דהכא לא נפקיתו. וזה עוות לא יוכל לתקון למחרתו כלל

ולולי ד' קדשו של הב"י ז"ל. היה נראה עוד לומר דודאי שכוונת התוס' לענין לצאת י"ח קידוש במק"ס: כנראה מפשט דבריהם. ואפ"ה אין להוכיח מזה דפליגי אשיטת הגאונים ז"ל משום דלישנא דטעימו מידי טפי משמע להו אכילה ולא שתיה לחוד ולא אתו התוס' אלא לאפוקי דלא נטעה בלשון טעימו מידי דמשמע אכילה כל דהו ואפי' מיני תרגימא נמי. לזה כ' דבעי' טעימת לחם דוקא. משום דמשמע להו דבמאי דלא נפיק י"ח סעודת שבת לא נפיק ביה נמי י"ח קידוש במקום סעודה דקידוש במקום סעודת שבת בעי' וזה שסיימו ואם מועיל וכו' מיני תרגימא כו' [ובזה מ"ש הב"י וכדמשמע מסוף לשונם אדרבה לפי"ז משמע להיפך] והגם דנראה ודאי דגם בשתיית יין לחוד אע"ג דסעיד לא נפיק י"ח סעודת שבת למ"ד דחייב לאכול פת בשבת. והכי ס"ל להתוס' בפ' ג' שאכלו. עכ"ז י"ל כיון דבשבת אדם קובע סעודתו על היין חשיב טפי במקום סעודה ממיני תרגימא. ורבה גופי' דאמר להו טעימו מידי דר"ל טעימת לחם דוקא ולא אמר להו שישתו הכוס דהוי רבותא טפי. דגם ביין יצאו י"ח קידוש במק"ס. שמא לא הי' לו אז אלא מעט יין ופת הי' לו. ומעשה שהיה כך היה. וכ"ש לדעת הט"ז ססי' רע"ג דכוונת הגאונים ז"ל היינו כששותה עוד כוס אחר מלבד הכוס של קידוש. והכי מוכח לפענ"ד מכולי סוגיא דדיני קידוש במקום סעודה בפ' ע"פ שם

ולדעת מכ"ת הוה מצי לאוכוחי דלא כהגאונים ז"ל. גם מרבה גופי' דהגם דלשון טעימא בדוכתא אחריתא ודאי הוא גם על משקה. אמנם הכא דקדשו איין אי כוונת רבה טעימו עוד יין לא שייך ע"ז לישנא דמידי אלא הוה בעי למימר להו שישתה עוד יין. אלא ודאי דכוונתו הי' על ד"א. אבל לפמ"ש דמשום דאפשר שלא הי' לו אז יין טובא. ליכא לאוכוחי מינה כלל, אמנם האמת דכ"ז דוחק והעיקר ודאי דהתוס' והרא"ש פליגי בהא אהגאונים ז"ל כמ"ש מכ"ת ואשר כ' מכ"ת דמשמע להמעיין בחי' הרשב"א ר"פ א"ד דס"ל דלא כשיטת הגאונים בהא. עיינתי הטיב בדבריו. ומשמע לי מדבריו איפכא דדוקא משום דאין לו לא יין ולא פת הוא דמקרי שלא במקום סעודה. הא אי ה"ל אפי' יין לחוד מקרי במקום סעודה

(יא) ולפי מ"ש דהזכרת יציאת מצרים בקה"י דרבנן הוא ועל היין ג"כ דרבנן מוכח שפיר גם מהבדלה דג"כ מתחילה קבעוה בתפלה כמ"ש המג"א ז"ל. ואשר כ' מכ"ת דהגם דהבדלה על היין לאו ד"ת אפי' למ"ד דעיקר הבדלה הוא ד"ת. מ"מ לא מוכח מזה דגם קידוש על היין לאו ד"ת. לפענ"ד הן אמת דאי גמרי' הבדלה מולהבדיל או מקדשהו או משמור ודאי דאין ראיה מינה לקידוש דנפיק מזכור וזכירה הוא איין דוקא מנזכירה וגו' [הגם דהה"מ פכ"ט כ' דדרשת ולהבדיל נמי אקרא דזכור סמיך. אינו מוכרח כלל] אמנם לבי מהסס מאוד לומר דהבדלה הוא ד"ת ממש מולהבדיל דלא מצינו כן בכל הש"ס דגמרי' חיוב הבדלה מכאן. ודרשת ר' יוחנן בפ"ב דשבועו' לא מחיוב הבדלה איירי אלא הוא דרשא וסמך בעלמא דהוין לי' בנים זכרים. וכלל גדול אמרו חז"ל בירושלמי פ"ב דפאה ובספ"ק דחגיגה שאין למדין הלכה מד' אגדה [היינו כשנאמרה דרך דרש ואסמכתא ורמז בעלמא אף דלא מצינו לה סתירה] וגם דרשת קדשהו ביציאה אסמכתא היא ודרשת הבעל מגדול עוז משמור דרשת עצמו הוא ולא מרז"ל ורז"ל במכילתא ומד"ר וירושלמי דרשוהו על הוספה מחול עה"ק וגם זה אסמכתא הוא לד' הרמב"ם וכמה מהראשונים [ואגב אזכיר מאי דקשיא לי על המ"ע כאן שכ' שמצא ראי' להרמב"ם מדפריך בנזיר שם והרי מ"ו מה"ס הוא אקידושא ואבדלתא וצע"ג שהרי הרמב"ם שם ה"ו כתב להדיא לקדש על היין וכו' וע"כ שיפרש סוגיא דנזיר כר"ת וי"ל]

אבל נראה ודאי דאי הבדלה ד"ת מהך קרא גופי' זכור וגו' הוא דנפיק וכנראה להדי' מד' הרמב"ם שכ' ברפכ"ט מ"ע מה"ת לקדש את יום השבת בדברים שנא' זכור וגו' כלומר זכרהו וכו' וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו וכו' עכ"ל ועלה על דעתי דלולא דמסתפינא אמינא דכפי הנראה מלשון הרמב"ם שגירסתו בברייתא דפ' ע"פ (ק"ו א') הוא כגירסת המפרש דנזיר שם שהביא להדיא הגי' אין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת"ל כו' והן אח"כ כשהתבוננתי בד' הרמב"ם ז"ל בס' המצות סוף מצוה קנ"ד המובא לעיל אות ו' כ' וז"ל והוא אמרו ית' זכור אי"ה לקדשו כלומר זכרהו וקדשהו בברכה ובביאור אמרו [והוא בפ' ע"פ שם] זכרהו עה"י בכניסתו וביציאתו כלומר הבדלה שהיא ג"כ חלק מזכירת שבת ומתקנת מצותה עכ"ל עיני ראו שהברור בדעתו ז"ל כמ"ש כי לשונו זה מראה באצבע שכך היתה גרסתו כמ"ש. וסבירא לי' נמי בבירור לפענ"ד דגם נשים חייבות בהבדלה דכיון דהבדלה היא נמי חלק מזכירת שבת ומזכור וגו' נפקא והואיל ואתנהו בשמירה איתנהו נמי בזכירה כדאי' בפ' מ"ש ודקאמר שם נשים חייבות בקה"י ד"ת גם הבדלה בכלל כיון דמחד קרא ומחד זכירה נפקו לפי הגרסא הנ"ל והרמב"ם הגם שהי"ל לפרש בהדיא בה' ע"ג חוץ מקה"י והבדלה הנה ידוע דרכו בקדש שלא הביא דין שלא נזכר בש"ס להדיא ושמר לסתום הענינים כבלשון הש"ס

ולפי"ז הנה להרמב"ם ודאי ניחא דסבירא לי' באמת דגם קידוש מד"ת בלא יין אבל הר"י ז"ל שהוכחנו לעיל אות ג' דסבירא לי' דקידוש מד"ת על היין והיינו משום דזכור איין הוא מנזכירה וגו' או מזכרו וגו' וסבירא לי' ג"כ דנשים חייבות בהבדלה כמ"ש הב"י בשמו בססי' רצ"ו והיינו ע"כ משום דהבדלה ד"ת מזכור וגו' והואיל ואיתנהו בשמירה כו' וא"כ מלבד דקשיא טובא ממה דפריך בנזיר שם גם אהבדלה והרי מ"ו מה"ס הוא לאבדולי איין דהא ע"כ הר"י הכי גרס ומפרש לה כמש"ל אות ג' והא בתחילה קבעוה בתפלה לחוד והיכי מצי כלל לגרוס ולפרש כן הן עתה קשה עוד דמנ"ל כלל לומר ומהיכי גמרינן לה לקידוש איין מקרא כיון דהבדלה דנפיק ע"כ ג"כ מזכור וגו' ואעפ"כ אינו מד"ת איין מדקבעוהו בתחילה בתפלה לחוד ואולי דהר"י לאו מנזכירה מפיק קידוש איין אלא מדארשב"י אר"י שאין אומרים שירה אלא על היין [ר"פ כ"מ וערכין י"א] והבדלה לא הוי כ"כ שירה ושבח כקידוש ודוחק והיותר נראה דהר"י נמי סבירא לי' דהבדלה הוא מדבריהם ואפי' הכי נשים חייבות משום דמסתברא לי' דדומיא דקידוש תקנוה כמ"ש הה"מ שם מסברת