בנין של שמחה לב

שהכריע כד' הראב"ד מחמת שלא הזכירו כלל ההמלכה בפ' זה בורר ששם עיקר דברים אלו והזכירו זה בפ' אעפ"י ע"ש. וע"ע בש"ך יו"ד סי' קפ"ו]. ור"ל דקה"י דליל פסח דאפי' למ"ד שהוא מדבריהם אסמכוהו אקרא דזכור וגו' משום דיו"ט נמי שבת אקרי [ולדעת השאילתות שהבאתי באות ד' לא אתיא זה] גמרי' בהאי גז"ש דבהאי זכירה צריך להזכיר נמי יציאת מנרים וגם לפרשב"ם שם נמי מיושב מש"ש בין בכוס בין בתפלה. דמשמע לי מדבריו דעיקר הגז"ש אפסח קאי ושבת גמרי' מפסח. ושארי מועדים במה מצינו משבת ומעתה לא רחוקה היא לפרש גם דקאי רק אפסח לחודי' לגמרי [אמת שהר"ן פי' עיקר הלימוד אשבת] והשתא אי סברי הרשב"א ורבי' ישעי' בקידוש ליל יו"ט הוא דרבנן מצי לפרש ד' ראב"י גם כפי' הרשב"ם דהא לפי"ז ע"כ דהך גז"ש אסמכתא היא דעיקרה אפסח קאי ופסח גופי' קה"י דילי' הוא מדבריהם. ואי סברי דקידוש ליל יום טוב הוא דאורייתא מצי סברי נמי דגז"ש גמורה היא. אלא שפרשוה כפירושנו דקאי רק אקידוש דפסח לחוד ולא שייך בזה אין גז"ש למחצה משום דפסק זמן יציאת מצרים הוא ואי מפרשי לה כהר"ן ס"ל מסברא דהיא אסמכתא אמנם ודאי התמי' קיימת על כל הראשונים והאחרונים ז"ל שלא הזכירו ולא דברו כלל ממימרא זו לא בנין ולא סתירה

(ח) והנה המג"א שם הביא עוד ראי' לדבריו מהירושל' שהביאו התוס' [וברא"ש שם ובהגמ"י] שם (ק"ו ב') ד"ה מקדש אריפתא וז"ל מבדילין בלא יין ואין מקדשין בלא יין. אר"י בר בון נהיגין תמן מקום שאין יין ש"ץ יורד לפני התיבה ואומר ברכה מעין ז' וחותם במקדש ישראל ויום השבת הרי להדיא דיוצאין ד"ת בברכה מעין ז' הגם דלית בה הזכרת יציאת מצרים. ודוחק לומר דבאמת כשהיו אומרים אותה לצאת ידי קידוש היו מזכי' בה יציאת מצרים דכל כה"ג הו"ל לפרושי. כיון דבעיקר נוסח' לית בה יציאת מצרים. וע"כ כי היכי דלא ליפלוג הירושלמי אגמ' דילן. צ"ל או אפי' כפי' הרשב"ם אי ס"ל דקה"י דיו"ט הוא מדבריהם. וע"כ דהיא אסמכתא כנ"ל או כפירושנו אי ס"ל דהוא מדאורייתא והתימא על מכ"ת שלא הזכיר ראיית המג"א מהירושלמי ולסתור ראייתו והנראה דעת מכ"ת משום דממילא איפרך עפמ"ש כ"ת בדוחק שבימיהם אולי היתה הזכרת יציאת מצרים גם בתפלת שבת. וביותר יש לתמוה אהרשב"א ורבי' ישעי' ז"ל שלא הביאוהו לראיה לדבריהם. ואולי דס"ל דלאו דסמכא היא. משום דהא ע"כ פליג אש"ס דילן דס"ל דבכל שבת אמרי' לה משום סכנת המאחרין כמ"ש בפ' ב"מ (כ"ד ב') ולכאו' היה נראה לומר דל"פ ובאמת לא היו אומרים אותה בכל שבת אלא בב"כ שבשדות אבל בב"כ שבעיר דליכא סכנה לא הוו אמרי לה מעולם אלא במקום שאין יין להוציא י"ח קידוש דאורייתא. אבל אאל"כ דא"כ אנן אמאי אמרי' לה בכל שבת גם כשמקדשין בהכנ"ס כיון דגם מעיקרא לא אמרוה מעולם בב"כ שבעיר. ומשו"ה נמי אין לומר דמשום סכנה לחוד הוה אמרי לה ולא פתיחה וחתימה ובמקום שאין יין אמרוה בפתיח' וחתימה להוציא י"ח קידוש שהיא ברכ' גמורה והוה דייקא נמי לפי זה לישני' דהירו' דא' וחותם כו' דלכאורה אין לו מקום כאן דא"כ אנן אמאי אמרי' לי' בפתיחה וחתימה גם כשמקדשין בבהכנ"ס איין בפ"ע וא"כ ע"כ צ"ל דפליג אש"ס דילן ולכן לא הביאוהו הרשב"א ורבי' ישעי' לראי' כך הי' נראה לכאורה. אבל באמת גם זה אינו דמכל מקום בהך סברא דברכת מעין ז' פוטרת קידוש דאורייתא לא אשכחן לתלמודא דידן דפליג עלה דהא אינהו ע"כ סבירא להו דגז"ש דהזכרת יציאת מצרים אסמכתא היא וכמו שכתבתי לעיל

ולפענ"ד י"ל עוד דבאמת לא פליג כלל אש"ס דילן וסבירא לי' נמי שגם במקום שיש יין הוו אמרי לה משום המאחרין. ודקאמר במקום שאין יין הוא כדי לסיים וחותם במקדש ישראל ויום השבת ולאשמועינן אגב רבותא אחריתא והוא דהא הירושלמי הלז סבירא לי' כרבא פ' ע"פ (קי"ז ב') דבצלותא משום דברבים איתא גם בשבת צ"ל מקדש ישראל ויום השבת. ולא כסבי דפומבדיתא שם ולפי זה אשמועינן הכא רבותא טפי דאע"ג דבקידושא דשבתא גם רבא סבירא לי' דאמרי' רק מקדש השבת אשמועינן דהיינו רק בנוסח ברכת קידוש לחודא דרובה רק ביחיד איתא אבל ברכה מעין ז' כיון דעיקרה צלותא ובנוסח צלותא ורובה ברבים איתא ומסיים בה תמיד מקדש ישראל ויום השבת גם עתה אע"ג דאומרה לשם קידוש לא ישנה נוסחה הקבוע וחותם בה כבצלותא ומדוייק מאד לפי זה מה דמסיים וחותם כו' דכל עיקרו הא הוא דאתי לאשמעינן ונכון הוא וראיתי בס' קרבן עדה שהסיע ד' הירושלמי הלז בפירושו הב' שם לענין אחר לגמרי לא לענין י"ח קידוש כלל וכל מעיין ישפוט בצדק שפי' זה סתור מאליו ודחוק ורחוק

(ט) והנה מדהביאו התוס' והרא"ש והגמ"י הירוש' הלז בסתם נראה ברור דנקטי כוותי' גם בהא דיוצאין ד"ת בתפלה או במעין ז' ות"ק ור"י ב"ב פליגי אי ד"ת איין דוקא או דהוא מדבריהם

ולפי"ז אזדא לה גם הוכחת מכ"ת בריש דבריו מהרא"ש שם בסי' ה' ואשר הקשה דא"כ מאי מקשה הרא"ש אהר"י ז"ל אמינא הא גם לטעמי' תקשי דמדהביא ד' הירושלמי הנ"ל מ' דסבירא לי' ג"כ הכי דיוצאין ד"ת בתפלה וא"כ תקשי דידי' אדידי' וע"כ צ"ל דהרא"ש לדברי הר"י ז"ל הוא מקשה וסמיכות הרא"ש דקידוש במק"ס דאורייתא עיקרו על השני הוכחות הראשונים שכתב שם ומעתה גם לפי זה אתיא ג"כ סוגיא דנזיר כפשטא כפר"ת וכר"י בר בון בירושלמי וגם הא דאמרינן בפ' אין עומדין אע"ג דמקדש בצלותא וכו' ג"כ בכל גווני מיירי בין דשבת בין דיו"ט ודו"ק בכל זה כי קצרתי

(יוד) ואשר כ' מכ"ת דע"כ דהתוס' והרא"ש סבירא להו דלא כהגאונים ז"ל ודלא כהב"י ז"ל בהבנת ד' התוס' בד"ה טעימו מידי דמ"ש התוס' נראה דהיינו טעימת לחם ר"ל דלא נפקו ידי סעודה אלא בפת אבל ידי קידוש אפשר דנפקו גם בשתיית כוס כדעת הגאונים והכריח מכ"ת דעתו מד' התוס' שם ד"ה ולא מקדש כו' דאי אפשר לפרש כפי' הב"י י"ל דמהא לא תברא דיכולני לומר לפי' הב"י דה"ק להו רבה טעימו מידי לחם הכא אפקיתו בהא י"ח קידוש במק"ס וגם י"ח כבוד לילה מהג' סעודות דהכי ודאי עדיף ומוכרח לכתחילה לעשות סעודה הראשונה בלילה דוקא לכבד המלך בכניסתו דוקא וכאז"ל כבוד יום קודם לכבוד לילה וכן בכ"מ דלמא אדאזילתו לאושפיזא מתעקר לכו