בנין של שמחה קו

תנאי ובעל דהתם אפשר לאו תותי' יתבא אלא דבעל בלא כניסה דובעל משמע לאלתר לאחר קדושין והך קטנה שלא מיאנה לא הביא אלא אגב גררא למילף מינה דודאי בלא ספק בועל לשם קדושין מדא"צ גט משני אבל הא דסיים הרא"ש דמיירי בדאיכא עדי יחוד לא קאי אלא אהך דקידש ע"ת ובעל

ואשימה עיני על משמעות דברי הפוסקים בזה. והנה רובם ככולם נוטה משמעות דבריהם לדעת הרא"ה ז"ל הנה כבר הבאתי משמעות דעת הרמב"ם מדבריו בשני מקומות מהך דפ"ז דיבום דין י"ד שכתב סתמא וגדלה אצלו ולא נקט ונבעלה וכן מהך דפ"ד מאישות דין ח' שכ' שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרו קדושין הרי דבשני המקומות לא הזכיר לא עדי יחוד ולא עדי ביאה כלל אלא דסגי במה שגדלה אצלו ויושבת עמו דדרין יחד אנן סהדי דנבעלה. ומיהו אם נפרש כפי' הרד"ך שהביא הכ"מ בפ"ד דאישות דלא בעינן שתהא ביאה דגדלות לשם קידושין דוקא ליכא למשמע מד' הרמב"ם דב' מקומות הנ"ל אלא דאנן סהדי שנבעלה כשדרין יחד אבל עדי יחוד אכתי אפשר דס"ל דצריכה היכא דבעינן ביאה לשם קדושין ולא סגי במאי דכ"ע ידעי דנבעלה וכן הרא"ש לא הזכיר בפ' ב"ש לא גבי החזירה כשהיא קטנה ולא גבי קטנה שלא מיאנה והגדילה בשניהם לא הזכיר הרא"ש בפ' ב"ש לומר שצריכה עדי יחוד וכדכ' בפ' המדיר סי' י"א גבי קידש ע"ת ובעל. והיינו משום דהך דקידש ע"ת מיירי דבעל בלא כניסה ובהנך דפ' ב"ש מכיון דדרין יחד אנן סהדי דנבעלה ודאי והרי הרא"ש כ' להדיא דהא דתליין הקדושין עד דבעל בגדלות הוי טעמא משום דגמר ובעל לש"ק הרי משמעות ד' הרא"ש דאפי' עדי יחוד א"צ דכיון דכ"ע ידעי דנבעלה כ"ע מסהדי בה כמ"ש הרא"ה. וכן הטור בסי' קנ"ה גבי קטנה שלא מיאנה והגדילה לא הזכיר עדי יחוד וכדכ' בסי' כ"ח גבי מקדש במלוה וכן בסי' ל"א גבי מקדש בפחות משו"פ. והיינו משום דהתם מיירי בקידש לחוד ואין דרין יחד משא"כ בסי' קנ"ה דמסתמא דרין יחד כשלא מיאנה משו"ה אנן סהדי. והא דהזכיר עדי יחוד בס"ס מ"ג גבי קטן שקידש או נשא נ' דלא נקט עד"י אלא משום קידש לחוד דאכתי אין דרין יחד אבל אם נשא דדרין יחד באמת א"צ עד"י כמו גבי קטנה שלא מיאנה והגדילה דבסי' קנ"ה ולכאורה הי' נ' לפרש ד' הטור דהא דדרין יחד ל"מ אלא דאנן סהדי דנתייחדה אבל לא דאנן סהדי דנבעלה. והיינו משום דלאו ביאה ראשונה היא דכבר בעל קודם שהגדילה ומשו"ה הוצרך הטור בסי' קנ"ה להזכיר הביאה ולא הזכיר עד"י. ואי קשיא מנא ידעינן שנבעלה דדוחק גדול לו' דבנה מורכב לה על כתיפה דהא סתמא נקט שאם בא עליה אח"כ א"צ גט משני וכה"ג ודאי לא הו"ל לסתום אלא לפרש הא ל"ק דנראה דאינהו לגבי דנפשייהו ודאי מהימני לומר דנבעלה בגדלותה וא"צ גט משני אף דלא ידעינן שנבעלה אלא עפ"י דבורם דידהו לחוד וכמש"ל אי"ה דבמקום שאין שום חזקה נגד דברי הבע"ד הבע"ד מהימן לגבי דנפשי' אבל בס"ס קע"ג הרי לא הזכיר הטור לא עד"י ולא ביאה כלל גבי החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו והיינו משום דכיון דנתגדלה אצלו אנן סהדי דנבעלה נמי והא דהזכיר הביאה בסי' קנ"ה גבי קטנה שלא מיאנה והגדילה היינו לאשמועינן עיקר דינא דבביאה תליא מלתא ול"א כדס"ד דב"ש דכי גדלה גדלי הקדושין אע"ג דלא בעל אלא כמסקנת הש"ס דאי בעל אין ואי לא לא ונ"מ היכי דידעינן דלא בעל כגון אם אין דרין יחד אבל אם דרין יחד אנן סהדי דנבעלה וכהך דס"ס קע"ג. וכן יש לדקדק בש"ע בכל המקומות שדקדק בדברי הטור דבסי' כ"ח וסי' ל"א הזכיר עד"י ובס"ס קע"ג לא הזכיר לא עד"י ולא ביאה כלל משום דדרין יחד ונתגדלה אצלו. וכן הרמ"א בס"ס ל"א כ' קטן שקידש ונתגדל אצלה כו' ובודאי בכוונה מכוונת שינה לשונו מדלעיל מיני' בדברי הש"ע שמבואר שם שאם בעל בפני עדים הוא דאמרינן דבעל לש"ק והרמ"א שינה לשונו לו' שא"צ לשום עדים אלא דמשנתגדל אצלה אמרי' דודאי בעל אע"ג דלאו ביאה ראשונה היא דכבר בעל בקטנותו מ"מ אנן סהדי על היחוד ועל הביאה ומשו"ה כ' הרב נמי בד"מ רסי' קמ"ט וז"ל וכ' הר"ן בפ' כל הגט דה"ה אם לא ראו עדים שנבעלה אלא שבודאי בא עליה כגון שנשאת כו' וע"ש ובתשובת ריב"ש סי' ו' עכ"ל ד"מ והנה דברי הריב"ש סי' ו' הן הנה דברי הרא"ה דבקטנה שהגדילה אמרינן ודאי בעל ומדמי לה הרב בד"מ נמי לדברי הר"ן בפ' כל הגט דהיינו מ"ש בסו"ד על מתני' דהכותב טופסי גיטין לחלק בין גט ישן להך דכתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה דש"ה דכיון שנשאת ודאי נבעלה חשבינן לה וכ"כ התוס' (ד' כ"ו ע"ב) דכיון שנשאה ודאי איכא ביאה. והרי ד' הר"ן גבי כתבו גט לארוסתי ביאה ראשונה היא מד' הריב"ש גבי קטנה שהגדילה לאו ביאה ראשונה היא דכבר נבעלה בקטנותה ואפ"ה מדמי להו הרב בד"מ משום דפשיטא ליה להרב בד"מ דאין שום חילוק בין ביאה ראשונה להיכא דכבר בעל אלא דאמרינן דכיון שאשתו היא ועומדת תחתיו ודאי בא עליה: ובת' מיימוני סי' י"ט ע"ש שנשאל באחד שאחר שהי"ל בנים נודע שהיו קדושי טעות בטבעת שלא הי' ש"פ ע"ש שכ' ואף אם בא עליה אחר שנתברר דליכא ש"פ אי ליכא עד"י הו"ל כמקדש שלא בעדים כו' ומיהו גבי קטנה אשכחן ביבמות בפ' ב"ש ובמס' נדה דבעל בגדלות אינה יכולה למאן אע"ג דליכא עד"י דדבר שבסתם כך הוא כדאיכא עדים דמי עכ"ל. הרי להדיא דאנן סהדי דנתייחדה. אבל למימר דאנן סהדי דנבעלה אכתי ליכא למשמע מינה. ובש"ג פ' האומר בסוגי' דמקדש בע"א א"ח לקדושיו ע"ש שכ' וז"ל ונ' בעיני שאם הוחזקו באותן הקדושין וכו' אע"פ שא"ל עדי קדושין ולא עד"י שלא נתייחד בפני עדים כשרים כו' הרי חזקה זו כמו עדות ברורה גמורה עכ"ל. והיינו כמש"ל אי"ה דכוונתו הואיל ודרים יחד ומתנהגים כאיש ואשתו מחזקינן ומסהדינן במלתא והוי עדי קדושין וכמ"ש הרא"ה דבמלתא דכ"ע ידעי כ"ע סהדי. אף שיש לפרש דעת הש"ג בדרך אחר אבל העיקר כמ"ש

בהא סליקנא ונחתינא שאחר העיון במשמעות פוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל לא מצאנו שום חולק על הרא"ה לא במאי דס"ל דאנן סהדי דנתיחדה ולא במאי דס"ל דאנן סהדי דנבעלה ואדרבה בדברי רובם מצאנו סעד לדברי הרא"ה ז"ל אי בהא ואי בהא כמבואר בפשיטות לכל מעיין

והנה כל מה שהארכתי להביא סעד מדברי הפוסקים דספק לא בעל לאו ספיקא הוא אלא דאמרי' דודאי בעל הוא לרווחא בעלמא אבל לדעתי מסוגי' התלמוד ברור כשמש דספ' לא בעל לאו ספיקא הוא דהא ודאי