בנין של שמחה קה

גם הרא"ש וא"כ הא חזינן דאף דמצי לאוקמי אנפשי' מ"מ לא מהימני' לאוסרה לאחרינא ואף אם שניהם אומרים שלא נבעלה והיינו משום דחזקת כנוסה בעולה היא לאלתר וכמ"ש הח"מ שם והיינו משום דמסתמא אמרינן חזקה בעל לאלתר אף דמצי לאוקמי אנפשי' וא"כ נ"ד לכאורה להא דמיא דאף שלאחר שכבר בעל תו לא תקיף יצרי' ומצי לאוקמי אנפשי' מ"מ אית לן למימר חזקה ודאי בעל דהכל יודעים אשה למה יושבת תחת בעלה ומ"מ יש לחלק ולומר דבביאה ראשונה אף היכי דמצי לאוקמי אנפשי' ומשום דבזיז מינה מ"מ משום דתקיף יצרי' טפי הוא דאמרי' דמסתמא לא מוקי אנפשי' אבל לאחר שכבר בעל דתו לא תקיף יצרי' כ"כ אכתי אין ראי' לומר דמוקי אנפשי' מסתמא והכי משמע קצת דברי התוס' פ"ק דכתובות (ד"ט ע"ב) בד"ה מאי לאו ע"ש שכתבו דרוב פעמים לא מוקי אנפשי' אפי' שעה חדא ודברים כאלו ודאי א"א לומר אלא בביאה ראשונה דאחר ביאה ראשונה ודאי א"א לומר דלא מוקי אנפשי' אפי' שעה חדא דודאי לא מצוי כתרנגול הוא וא"כ מהא ליכא למשמע מינה

אמנם מהא דתניא בפב"ש דק"ט ע"א ומייתי לה נמי בפ' המדיר דע"ג אבל גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה א"נ החזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ומת או חולצת או מתייבמת מוכח שפיר מדנקט סתמא וגדלה אצלו ולא תני ונבעלה כשהיא גדולה דהא הכי קיי"ל במסקנא שם (דק"ט ע"ב) דקדושי קטנה מתלא תליא עד דבעיל והכי הלכתא ודאי מדפריך מינה סתמא דגמ' בפ' המדיר ריש דע"ג דרב אדרב והא פליגי בה חדא זימנא והיינו לפום אוקימתא דבעל דוקא והכי מסיק נמי הש"ס הלכתא בפ' יוצא דופן (דמ"ו ע"א) דדוקא היכי דבעל לאחר זמן הוא דהוי קדושין דאורייתא ובהך דהחזירוה כשהיא קטנה וגדלה אצלו ודאי בעינן קדושי דאורייתא למשרי' ליבומי וא"כ למסקנא דגמ' הו"ל למתני החזירה כשהיא קטנה ונבעלה כשהיא גדולה אלא ודאי משמע מינה דמשגדלה אצלו חזקה ודאי בעל בגדלותו והוו קדושין גמורים ומתייבמת נמי בהך חזקה ומשו"ה סגי במאי דנקט וגדלה אצלו הא קמן דאף לאחר ביאה ראשונה כמו בקטנה שגדלה אצלו שכבר נבעלה בחזרתה בקטנותה אפ"ה אמרינן דגם בגדלותה כיון שיושבת תחתיו חזקה ודאי בעל ואף שמסוגיית התלמוד אין הראי' מכרעת דתנא א"צ לפרש דבריו ובאמת למסקנא צ"ל דמיירי בדאיכא עדי ביאה גמורים או שכבר ילדה ממנו ומת הולד אבל מ"מ הא לא אשתמיט בשום דוכתא לא בגמ' ולא בשום פוסק מקמאי ובתראי לומר דמיירי בכה"ג דוקא וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מיבום דין י"ד ואם החזירה כשהיא קטנה או חרשת ונתגדלה ונתפקחה אצלו כו' מותרת ליבם ולא נקט ונבעלה בגדלותה ובפקחותה וכ"ה בטוש"ע ס"ס קע"ג ש"מ דמסתמא כשגדלה אצלו שרי ליבומי וכן יש לדקדק קצת מהא דאתמר התם בפ' ב"ש (דק"ט ע"ב) קטנה שלא מיאנה והגדילה ונשאת רב אמר א"צ גט משני ולא נקיט והגדילה ונבעלה כדקיי"ל במסקנא והרי אמורא צריך לפרש דבריו אלא משמע דסגי במאי דנקיט שלא מיאנה והגדילה דלישנא דלא מיאנה משמע דלא אימרדא ויתבא תותי' ומשהגדילה כך ויתבא תותי' אנן סהדי דנבעלה משהגדילה והא דפריך התם מאי לאו אע"ג דלא בעל מיושב שפיר ואין רצוני להאריך בזה ואע"ג דלאו ביאה ראשונה היא דכבר בעל בקטנותה מ"מ אמרינן דכיון דיתבא תותי' ודאי גם בגדלותה בעל משו"ה א"צ גט משני והכי משמען נמי דברי הרמב"ם פ"ד דאישות מדנקט התם דין ח' כיצד מקודשת כו' שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה גמרה קדושיה ונעשית א"א גמורה ובודאי א"ל נבעלה לא נעשית אשת איש גמורה כמסקנת הש"ס וכמש"כ הרמב"ם גופי' בפי"א דגירושין דין ד' וה' דלא הוי קדושי דאורייתא אם לא נבעלה בגדלותה אלא ודאי דהרמב"ם נמי מיירי שנבעלה בגדלותה אבל לא הוצרך לפרש כן משום דסגי לי' במאי דנקט שאם ישבה עם בעלה עד שגדלה דמשמע שגדלה כן בישיבתה עם בעלה וכיון שיושבת עם בעלה אנן סהדי שנבעלה דהכל יודעים למה אשה יושבת תחת בעלה

והן הן דברי הרא"ה בחידושיו למס' כתובות פ' המדיר דע"ג בסוגיא דקטנה שלא מיאנה והגדילה כו' אחר שהביא שם מסקנת הש"ס דבפ' ב"ש דק"ט דקדושי קטנה תלי' עד דבעל והיינו משום דגמר ובעל לשם קדושין כ' שם וז"ל ואע"ג דהמקדש שלא בעדים אין חוששין לקדושיו הכא כיון דהוי מלתא דכו"ע ידעי בה כו"ע מסהדי וכן המקדש בביאה א"צ אלא עדי יחוד עכ"ל מבואר בדבריו דלא שני לי' בין מקדש בביאה דביאה ראשונה היא ובין קטנה שלא מיאנה דכבר נבעלה קודם שהגדילה תרוויי' בחדא מחתא מחתינהו ומדמי להו לומר דבתרוויי' אמרינן דאנן סהדי דודאי נבעלה והן הן עדי קדושיו וכן הביא גם הריב"ש סי' ו' וקצ"ג בשם הרא"ה דקטנה שהגדילה אפי' לעדי יחוד א"צ דכיון שאשתו היא ועומדת תחתיו כו"ע ידעי שנתייחד ובא עליה עכ"ל הריב"ש בשם הרא"ה הרי להדי' דעתו דא"צ לא לעדי יחוד ולא לעדי ביאה דאנן סהדי דודאי נבעלה אף שבעל בקטנותה ואף שבסי' מ"ו כ' הריב"ש ע"ד הרא"ה דיחידאה היא ושכל גדולי הראשונים כתבו שצריכה עדי יחוד וכן הביא דבריו הללו גם הב"י בסי' קמ"ט אבל הריב"ש גופי' נראה דהדר בי' וסמך על דעת הרא"ה בס"ס קצ"ג ועוד נראה ברור דאף למאי דסליק אדעת הריב"ש שיש חולקים על הרא"ה לאו אמאי דס"ל להרא"ה דודאי בעל הוא דנחלקו דבהא ליכא מאן דפליג וכמש"ל אי"ה בראיות ברורות דלעולם אית לן לאחזוקי ולמימר דודאי בעל וכן הריב"ש בסי' ו' לא נחית כלל לדקדק אי אמרינן ודאי בעל דבעובדא דהריב"ש בנה מורכב לה על כתיפה הוי ושריותא דהריב"ש הוי משום שלא הי' שם עדי יחוד והוי כמקדש בביאה שלא בעדים ע"ז כתב הריב"ש שאף שלדעת הרא"ה אפי' עדי יחוד א"צ הראשונים חלקו עליו להצריכה עדי יחוד והיינו כדפרישית דאי ליכא עדי יחוד אע"ג דודאי בעל בגדלותה אכתי הוי כמקדש בביאה שלא בעדים אבל אהא דכ' הרא"ה דאמרינן נבעלה ודאי בזה לא עלה ע"ד הריב"ש לומר שנחלקו על הרא"ה בזה ובאמת יפה כיון הריב"ש שחזר בו וסמך בס"ס קצ"ג על דעת הרא"ה שלא להצריכה אף עדי יחוד שהרי אף בזה לא מצינו לשום א' מגדולי הראשונים שיחלוק עליו להצריכה עדי יחוד היכא דיושבת תחתיו ואדרבה רובם מדברי רובם משמע דס"ל כהרא"ה גם בזה ושום חולק עליו לא מצינו כלל ואף שהרא"ש פ' המדיר סי' י"א כ' דבעי עדי יחוד ברור דודאי התם אהך דקידש על