בנין של שמחה קב

ותהוי מדרבנן עכ"פ לאו ספיקא בעלמא ואיך ניקו אנן ונימא דספיקא בעלמא הוא ולקולא ואף שבתוס' דפ"ק דכתובות שהבאתי לעיל כתבו בהדי' לחלק ברובא דרבנן דלענין חד ספק אמרינן דהוי רובא ולא מקרי ספיקא אבל לענין ס"ס חשבינן לי' לספיקא בעלמא

אמנם נראה דוחק גדול לומר שנתנו חכמים דבריהם לשיעורין והעמידו דבריהם נגד חד ספיקא לומר דהוי רובא ולא ספיקא לנגד ס"ס לא העמידו דבריהם והוי ספיקא ולא רובא והנראה דכוונת התוס' הוא דכיון דהך רובא דרצון לא הוי אלא מדרבנן אבל מדאורייתא הוי רק ספיקא בעלמא ספק אונס ספק רצון אם כן מדאורייתא אית לן לאוקמה אחזקת היתר לבעלה כמ"ש שם התוס' בתחילת דבריהם אלא דרבנן הוא דאחמרו דלא למחשב ספק אונס לספיקא אלא למיעוטא בעלמא וא"כ בחד ספיקא נמי לא הוי אלא איסורא דרבנן בעלמא. ומשו"ה כי איכא עוד ספיקא הוי ספק דרבנן ושרי' כן נראה לפרש דברי התוס' וא"כ היינו דוקא היכא דבחד ספיקא נמי לא הוי אלא מדרבנן אבל בנ"ד דבחד ספיקא הוי ספיקא דאורייתא אלא כי איכא עוד ספיקא הוי ס"ס ושרי' לא מסתבר לחלק בין חד ספיקא לתרי ספיקי דמסתבר למימר דכיון דחזינן דהעמידו דבריהם במקום חד ספיקא למימר דהוי חזקה ולא ספיקא ה"ה נמי לענין תרי ספיקי אמרי' דספק שמא לא הביא סימנים לאו ספק הוא כלל ותהוי נמי דרבנן עכ"פ חזינן דלאו ספיקא הוא אלא אית לן למימר דחזקה הביא סימנים ושקלו רבנן לספיקא כן נראה לכאורה ועיין מ"ש לקמן אי"ה

הנה לפמ"ש הלח"מ פי"א דגירושין דהיכא דלא בעל לאחר זמן לא בעי בדיקה כלל למיאון משמע ודאי דס"ל להרמב"ם דלא הוי רק ספיקא בעלמא ומשו"ה אזלינן לקולא בדרבנן וממאנת אף לאחר זמן כ"ז שלא נתברר שהביאה סימנים וא"כ נראה דהוי ספק שקול ממש מדתלינן לקולא בדרבנן וא"כ היכא דאיכא ס"ס היינו יכולים לסמוך לקולא אף בדאורייתא אבל אין דבריו מחוורין ע"ש בלח"מ שהחליט כן גם בדעת הה"מ לומר שגם דעת הה"מ הוא דא"צ בדיקה כלל ובזה יש להפליא עליו שהשיא דעת הה"מ לדעת אחרת והה"מ הרי פירש דבריו ושנה ושילש דבודקין אותה בדין ד' כתב בראשית דבריו וכיון שכן אם נבדקה ואין לה סימנים ממאנת והולכת ובסוף דבריו שם סיים ובודקין אותה וכל זה מבואר בהלכות כו' ובדין ה' כתב אבל כשלא בעל כו' אלא בודקין אותה ואם לא הביאה סימנים הרי זה ממאנת ומה שהביא הלח"מ לזה הוא מ"ש הה"מ דין ד' אין אומרים הוחזקה הבאתם עד שיודע בבירור. אבל לא דק בכוונת הה"מ ואמתת כוונת הה"מ מבואר עפ"י מה שסיים שם ובודקין אותה וכל זה מבואר בהל' וכן כתב בדין ה' הרי שנבדקה כו' והעלה בהלכות מהכרח השמועות וכו' מספיקא לא חיישינן לנשירה ולא אמרינן חזקה הביאה סימנים אלא בודקין אותה כו' וכל דברי הה"מ א' הם לילך בשיטת הלכות הרי"ף. והנה פירוש הרי"ף ידוע שמפרש דמחמת חזקה דרבא הוא דחיישינן שמא נישרו [וכמ"ש בריש דברי דודאי לא הוי לן למיחש למיעוטא דנשרו אלא משום דאיכא חזקה דרבא הוי כפלגא ופלגא כהך דרפ"ב דכתובות] ע"ש בפ' ב"ש שכתב והדין הוא פירוקא דהך קושי' כו' דלא אמר רבא חזקה הביאה סימנים אלא לענין איסורא דאורייתא דעבדינן לחומרא ולא בדקינן לה דחיישינן שמא נשרו ולמסקנא דגמרא הכי פירושא דמימרא דרבא הגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה היינו דלא שייך בה בדיקה למיאון משום חזקה הביאה סימנים ומחמת החזקה חיישינן שמא נשרו וא"כ לענין מאי תהני הבדיקה כיון דאף אם נבדקה ולא משכחינן כלום אפ"ה לא תוכל למאן משום חשש נשירה [ולפירוש הרי"ף לא קשה במסקנא הא דהקשו הרמב"ן והר"ן אשינויא בתרא דאי למיאון למה לי חזקה בחששא בעלמא סגי והל"ל אינה ממאנת שמא הביאה סימנים ולפירוש הרי"ף ניחא למסקנא דקי"ל דחוששין לנשירה כמש"ל] ומעתה מבוארים דברי הה"מ מ"ש דין ה' והעלו בהלכות בהכרח השמועות כו' מספיקא לא חיישינן לנשירה ולא אמרינן חזקה הביאה סימנים אלא בודקין אותה עכ"ל דהכרח השמועות הוא קושית הרי"ף מהא דאמר שמואל בודקין למיאונין ופירוקא דהדין קושי' [וכן הקשו ותירצו התוס' ב"ב דקנ"ו] דהך דשמואל דבודקין היינו היכא דלא נבעלה דבכה"ג לא אמר רבא דא"צ בדיקה והיינו כמש"ל דלא שייך בה בדיקה משום דחזקה הביאה סימנים ואמטו להכי חיישינן לנשירה וא"כ לא תהני לה הבדיקה דרבא לא אמר חששה דנשירה מחמת חזקה דרבא אלא בדאורייתא אבל בדרבנן לא אמר דניחוש לנשירה וא"כ שייך בה בדיקה ואהא קאי מימר דשמואל דבודקין למיאונין

מעתה גלוי ומבואר כוונת הה"מ בדין ד' שכתב אין אומרים הוחזקה הביאתן עד שיודע בבירור ובודקין אותה וכ"ז מבואר בהלכות עכ"ל והוא דאם היינו אומרים הוחזקה הביאתן היינו חוששין לנשירה ולא הי' שייך בה בדיקה וכקושית הרי"ף משו"ה אמר אין אומרים הוחזקה הביאתן עד שיודע בבירור והיינו משום דלא חיישינן לנשירה בדרבנן וזהו שסיים ובודקין אותה וכ"ז מבואר בהלכות סוף דבר דברי הה"מ מבוארים דלמיאון דרבנן בעי בדיקה כמבואר בדבריו להדי' כמה פעמים ומקורו ברוך מתלמוד ערוך שהביא הרי"ף מימרא דשמואל דבודקין למיאונין ולא מתוקמא אלא בדרבנן כמש"כ הרי"ף וכן התוס' ב"ב דקנ"ו וכ"כ ברמב"ן במלחמות והרמב"ם עם היות שלא הזכיר דין הבדיקה במיאון דרבנן ואיכא למימר דלא ס"ל להלכה הא דאמר שמואל בודקין למיאונין וכמ"ש התוס' בפ' ב"ש (דמ"ט ע"א) ע"ש ד"ה ואב"א שתירצו כן לחד תירוצא וכן הוא ברא"ש שם ומהך דאין משיאין ספיקות עפ"י נשים נמי אין ראי' לפי שיטת הרמב"ם כיון דלדידי' הך סוגי' דלא כהלכתא היא דהא הרמב"ם פסק כת"ק דכל הנבדקים נבדקות עפ"י נשים וא"כ אפשר לומר כדברי הלח"מ בדעת הרמב"ם דבמיאון דרבנן לא בעי בדיקה וס"ל דחזקה דרבא ל"ד אלא מספיקא בעלמא הוא משו"ה אזלינן בה לקולא בדרבנן וכדמשמע קצת מדברי הרמב"ם בדין ו' שכתב שם להדיא שהרי לא בא עלי' אחר שהגיעה לשני נערות עד שניחוש לה שמא הביאה סימנים ותהא ספק מקודשת משמע לכאורה דחזקה דרבא לא הוי רק ספק לדעת הרמב"ם אבל מה לנו לחלק את השוין למה לא נאמר דהרמב"ם אזיל בשיטת הרי"ף כדרכו והא דכתב בדין ו' שתהא ספק מקודשת כבר פי' הלח"מ גופי' דקאי אהיכא דבדקו ולא אשכחי' אז הוי רק ספק מקודשת אבל היכא דלא בדקו הוי' מקודשת ודאי מחמת חזקה דרבא [ומהתימה