בנין של שמחה קא

למה לי חזקה בחששא בעלמא סגי והל"ל אינה ממאנת שמא הביאה סימנים ע"ש שתירץ דהך חזקה באמת לא איצטריך ליה לענין מיאון אלא לומר דלא ממאנה וחזקה נמי הוא ומהני חזקה לנשים בודקות אותה אחר הפרק עכ"ד הרמב"ן וכיוצא בזה המה דברי הר"ן בחידושיו והנה קושייתם ז"ל אין ענין לדידן דאינהו לא נחתו לדקדק מאי דקשי' לן טעמא דמלתא דאי חזקה הוא אמאי לא סמכינן עלה לחליצה אלא דהוה קשה להו צריכותא דמילתא דלענין מאי איצטריך הך חזקה לענין מיאון ונראה מדבריהם ז"ל נמי דלאו ספיקא בעלמא הוא אלא חזקה נמי הוי מ"מ מדבריהם ז"ל למדנו מדתירצו דמהני הך חזקה לנשים בודקות אותה ולא תירצו דמהני להיכא דכבר חלצה ולא אפשר למבדקה. נראה ברור דעתם ז"ל דפשיטא דלא מהני כלל אף היכא דלא אפשר למבדקה אלא לענין נשים בודקות לחוד הוא דמהני. ולא זכינו שיבואר לנו טעמא דמילתא אי חזקה היא ומהני נמי לענין נשים בודקות מ"ט לא מהני לחלוץ

ולכאורה נראה טעמייהו דהני רבוותא דקיימי בשיטת התוס' פ"ק דכתובות (ד"ט ע"א) ד"ה ואבע"א ע"ש שכתבו דהך חזקה דרוב תינוקות מטפחין שהבאתי לעיל היינו רק דרבנן וא"כ איכא למימר דחזקה דרבא נמי דכוותה דהוי רק דרבנן בעלמא ומשו"ה לא אזלינן בתרה רק לחומרא לענין מיאון אבל לא לקולא לענין חליצה [והא דכתבו התוס' פ' בא סימן (דמ"ו ע"ב) ד"ה ר"י ור"ל דאמרו תרוויי הו כו' דקטן שהקדיש לוקה משום הך רובא אלמא דרוב גמור מדאורייתא הוא הרי לא הוצרכו לזה אלא אליבא דר"ל דסבר התראת ספק לא שמה התראה. ור"ל דבאמת סבר דשורפין תרומה טל חזקה כזו אבל לדינא קי"ל כר"י דאין שורפין על חזקה הבאה מחמת רוב שאינו גמור ואליבי' דר"י הוא שכ' התוס' פ"ק דכתובות דהוי מדרבנן ועיין תוס' יבמות (ד"פ ע"א) בד"ה נעשה סריס כו' שכתבו דבכה"ג לאו התראת ספק הוא ואכמ"ל] והא דמהני לקולא לענין נשים בודקות אחר הפרק יש ליישב ברווחא דהא חזינן לתנא קמא דסבירא ליה דכל הנבדקות נבדקות על פי נשים אף קודם הפרק דליכא חזקה דרבא הרי דס"ל דאף מדאורייתא מהימני והיינו מטעם שכתב הרמב"ן הובא ג"כ בהה"מ דהיינו משום דגילוי מילתא בעלמא הוא וא"כ איכא למימר דאף ר"י דס"ל שאין משיאין ספיקות ע"פ נשים הוא רק מחומרא דרבנן דאחמרו דלא להימנינהו וכיון דחומרא דרבנן בעלמא הוא משו"ה מהני בה חזקה דרבנן בעלמא להימנינהו אחר הפרק אבל אכתי קשה דלענין מאי תקינו רבנן הך חזקה דרבא למהוי חזקה דהא לענין מיאון לא איצטריך דהא אף משום ספיקא בעלמא אסורה למאן ולחלוץ לא מהני והיכי תיסק אדעתא דתקינו רק לקולא לענין נשים בודקות אחר הפרק ולהרא"ש ז"ל יכילנא לשנויא דהא דתקינו רבנן למהוי חזקה היינו לענין מיאון דרבנן כגון שלא בעל לאחר זמן דאי משום ספיקא בעלמא הוי מיאונה מיאון דהא הוי רק ספיקא דרבנן משו"ה תקינו רבנן דלהוי חזקה דלא להוי מיאון אף במיאון דרבנן ובהכי מתרצי נמי שפיר קושיית הרמב"ן והר"ן ז"ל שהבאתי לעיל דאי למיאון למה לי חזקה בחששא בעלמא סגי ולפמ"ש ניחא דאצטריך הך חזקה לענין מיאון דרבנן אבל להרמב"ן והר"ן ז"ל קשי' דא"כ למה נדחקו לתרץ דמהני הך חזקה לענין חליצה דנשים בודקות אחר הפרק ולא תירצו דמהני לענין מיאון גופה במיאון דרבנן ואיך שיהי' טעמם ז"ל אבל נראה להדי' דס"ל דהך חזקה לא הוי אלא מרבנן והיינו לכאורה דקיימו בשיטת התוס' בפרק קמא דכתובות

והנה מה שיש לעיין בדברי התוס' הנ"ל בענין דינא וסוגי' דפ"פ מצאתי אין כאן מקומו אבל מ"מ נראה לכאורה שבזאת צדקו דבריהם שסברתם נראית נכונה לומר דכל היכא דאמרינן דלא הוי רוב גמור היינו דבאמת לא הוי רובא כלל אלא דנראה כאלו הוא רוב ומש"ה אחמרו בי' רבנן דנהוי רובא דאי נימא מדאורייתא הוי רוב שאינו גמור הרי לא נודע לנו שיעורו עד כמה הוי רוב שאינו גמור ובכמה הוי רוב גמור דהא לכל מילי נראה דבכל שהוא הוי רובא ע"כ טפי מסתבר לומר דכל היכא דאמרינן דהוי רוב שאינו גמור היינו באמת לא הוי רובא כלל אלא דרבנן הוא דאחמרו בי' משום דנראה כאלו הוא רוב וכעין זה כתבו התוס' בפ' כיסוי הדם דפ"ו ע"ב ובפ"ק דנדה די"ח ע"ב

אבל מ"מ שיטתם זו דפ"ק דכתובו' דהך רובא לא הוי אלא מדרבנן נראה שאינה מוסכמת להל' דפשטא דתלמודא משמע טפי כמ"ש לעיל דהוי רובא אף מדאורייתא אלא כיון דלאו רוב גמור הוא משו"ה לר' יוחנן לא הוי מיעוטא דידי' כמאן דליתא כלל אלא דמצטרף בהדי חזקה דהא בפ"ק דנדה די"ח ע"ב קרי להש"ס להך רובא רובא דאיכא חזקה בהדה משמע להדי' דאי לאו דאיכא חזקת טהרה דעיסה נגד הך רובא הוי מהני הך רובא אף לשרוף וכ"כ התוס' שם ובריש מכילתין ד"ג ע"א ד"ה גמר סוף טומאה כו' ע"ש שכתבו להדי' שמן התורה הוי נגד חזקה כפלגא ופלגא אלא דרבנן אחמרו בה דלהוי בו דעת לשאול והכי משמע נמי להדי' בסוגי' דשלהי קדושין ד"פ ע"א דאמרינן התם תניא כוותי' דר' יוחנן שני דברים כו' ועשאום חכמים כאלו יש בהן דעת לשאול כו' תינוק הך דאמרן הרי משמע להדי' דעיקר דוקא דאין שורפין הוא משום דמדאורייתא הרי התינוק אין בו דעת לשאול הא אי הוי התינוק מדאורייתא יש בו דעת לשאול הוי טמא באמת אף לשרוף והיינו משום דמדאורייתא הוי נגד חזקה כפלגא ופלגא וכדכתבו התוס' פ"ק דנדה ד"ג ודי"ח שהבאתי לעיל [דהא ודאי על טומאה דרבנן לא שורפין תרומה לבד מששה ספקות שמנו חכמים עיין רש"י פ"ק דשבת דט"ז סוף ע"א]

ועוד לשיטת תוס' דכתובות תקשי מ"ט דר"ל וצריכין לבדוק ולומר דבהא גופא פליגי ר"י ור"ל דר"ל סבר דהתירה הוי מדאורייתא ור"י סבר דהוי רק דרבנן והוא דוחק [ולשיטת תוס' דפ"ק דנדה ניחא נמי שפיר דלא תקשי קושית התוס' דפ"ק דכתובות אי נימא דרוב רצון דמי לרוב תינוקות מטפחין דכיון דהוי נגד חזקה כפלגא ופלגא הרי ספק גמור הוא ואסורה והיכא דאיכא עוד ספיקא הרי איכא ס"ס ושרי] ויש ליישב הנך סוגי' שלהי דקדושין ודפ"ק דנדה גם לשיטת התוס' דפ"ק דכתובות ואין רצוני להאריך בישובין ודחוקים מה גם כי לנדון שלפנינו אין הענין נוגע כ"כ דאטו בחדא מחתא מחתינהו לכולהו חזקות ותו דאף אי נימא דחזקה דרבא לא הוי אלא דרבנן ולחומרא הרי עכ"פ לחומרא הוי חזקה ולא ספיקא וחזינן נמי דמהני הך חזקה לקולא נמי לענין נשים בודקות לאחר הפרק אף דספיקות אין משיאין עפ"י נשים הרי עכ"פ דלאו ספיקא בעלמא הוא