בנין דוד א עז

שאין לו בנים למת יחשב א"כ כ"ז שלא הי' לאאע"ה בנים לא הי' לו חיי נחת ולא הי' נחשב אצלו החסכ"פ אבל לאחר שנתבשר שיהי' לו בנים והי' חי חיי נחת. ע"כ אמר שהגיע העת המוכשר למסור נפשו. וזש"א וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ ונתבשר שיהי' לו זרע. אז מיד ויבן מזבח לד' להקריב קרבנות ולמסור נפשו דוגמת הקרבנות: מט) ולפי הנ"ל יל"פ המד' הים ראה וינס מה ראה ראה שישראל באים ורכוש מצרים בידם דהנה כ' בפ' בשלח ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה ואח"כ כ' ובכי ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה. דקשה למה מתחלה מקדים הים להיבשה ואח"כ מקדים היבשה וגם מדוע כ' מקודם והמים להם חומה מלא בו' ואח"כ כ' חמה חסר בלא ו' ואחז"ל שנתמלא עליהם הים חמה. וכ' בכלי יקר דהטובים מישראל באו תיכף אל תוך הים באמצעיתו אע"פ שלא ראו היבשה שמסרו נפשם לד'. אבל הפחותים בנים לא אמון בם לא נכנסו אל תוך הים עד שראו תחלה היבשה. לכן כ' אצל הטובים מישראל ויבאו בנ"י מקודם בתוך הים במסירת נפשם ואח"כ כעשה היבשה והמים להם חומה בו' לחומה להגין בעדם. אבל אצל הפחותים כ' ובנ"י הלכו ביבשה שלא הלכו עד שראו מקודם היבשה בתוך הים ולהם הי' המים חמה שנתמלא עליהם חמה ודפח"ח ונכונים מאוד. והנה אחז"ל דעני חשוב כמת וחייו אינם חיים א"כ אינו חידוש כ"כ אם מוסר נפשו לד'. לא כן העשיר שחייו חיי נחת אם מוסר נפשו לד' לנסיון גדול יחשב. וזש"א המדרש הים ראה וינס מה ראה ראה שישראל באים היינו שבאים לתוך הים במסנ"פ אף שרכוש מצרים בידם א"כ לנסיון גדול יחשב לכן וינס: נ) וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ וכו' ויט אהלה. ובמדרש הובא ברש"י ג"כ אהלה כ' בתחלה נטה את אהל אשתו ואח"כ את שלו, [ועי' לעיל אות מ"ב] וכ"ל דמבואר ביפ"ת הטעם שנטה אהלה תחלה דצריך האדם לכבד את אשתו יותר מגופו [חולין ע"ד ע"ב יבמות ס"ב ע"ב] והטעם מבואר במפורשים משום שמגדלת הבנים ומצל מן החטא כמחז"ל א"כ באברהם שהפכו היצה"ר לטוב וגם בנים לא הי' לו לא הי' צריך לכבדה יותר מגופו, וכ"ז קודם שנתבשר שיהי' לו זרע אבל לאחר שנתבשר שיהי' לו זרע א"כ צריך לכבד את אשתו יותר מגופו יען שמגדלת הבנים, וזש"א וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן וכו' א"כ כיון שנתבשר שיהי' בנים, לכן ויט אהלה קודם דצריך לכבד את אשתו יותר מגופו: נא) ויעתק וכו' מקדם לבית אל, ובמדרש לשעבר בית אל ועכשיו בית עון, ונ"ל דאם האדם מנהג ביתו בדרכי אבותיו כימי קדם אזי ביתו בית אל שראוי להיות השראת השכינה בהבית אבל ועכשיו אם מנהג ביתו כפי רוח הזמן כעת אזי הבית בית עון ח"ו: נב) ויבן שם מזבח לד' וכו' ויקרא בשם ד' ונ"ל דאחז"ל [פסחים נ'] אמר הקב"ה לא כשאני נכתב אני נקרא ככתב ביו"ד ה"א ונקרא באדני ועפי"ז כתבו המפורשים לפרש תהלים [ק"ל] ממעמקים קראתיך ד' ר"ל במחשבה מעומק הלב דצריך לכוין הי' הוה ויהי', אבל אדני שמעה בקולי כי אין לקרות בקול רק שם אדני, ובזה מפרשים דברש"י ז"ל ויקחו לי תרומה לי לשמי, דהא מבואר בפ' אלו נאמרין דבמקדש הי' קורים השם ככתיבתו והתרומה הי' להקים המשכן וזהו לי לשמי שיהי' מותר לקרות השם ככתיבתו עכ"ד, וזש"א ויבן שם מזבח לד' לכן ויקרא בשם ד' דהיתה הקריאה ג"כ ככתיבתו דבמקום המזבח קורין השם ככתיבתו, והבן: נג) ויהי רעב בארץ וכו' ואברם כבד מאד במקנה בכסף וזהב, ובמד' כתיב עין ד' אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב הנה עין ד' אל יראיו זה אברהם להציל ממות נפשו ממיתתו של נמרוד ולחיותו ברעב ויהי רעב בארץ עכ"ל ונ"ל עפיד"ק מהמגיד הקדוש מקאזניץ ז"ל, לפ' הפ' הנ"ל עפ"י מחז"ל [תענית ח' ע"ב] דהוה כפנא ומיתנא אמרי היכי נעביד ניבעי רחמי אתרתי לא אפשר וכו' ע"ש, דאם ישראל צריך להנצל ממות ומרעב לוקח השי"ת אות העי"ן של תיבת רעב ונותנה להצדיק ליתן העי"ן לתיבת מות א"כ סר הרעב שנעשה מרעב תיבת רב וסר המות שנעשה ממות מעות, ונעשה צירוף מעות רב וממילא סר המות והרעב ועוד האדם נתעשר וזש"א הנה עין ד' ליראיו שנותן העי"ן ליראיו לעשות צירוף הנ"ל, ודין גרמא להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב שיהי' להם כ"ט כי מרעב נעשה תיבות רב וממות תיבת מעות שיהי' מעות רב עכדפח"ח והכה אאע"ה הי' צריך להנצל ממות שלא יהרוג נמרוד אותו, ולהנצל מרעב שהי' רעב בארץ, ע"כ עשה צירוף הנ"ל וניצול ממות ומרעב ועוד נתעשר שהי' לו מעות רב כבד מאד במקנה בכסף ובזהב וזש"א ויהי רעב בארץ וכו' ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב וע"ז אמר המדרש הכה עין ד' אל יריאיו זה אברהם שנתן לו הקב"ה אות ע' להציל ממות נפשו ולחיותו ברעב לעשות מרעב תיבת רב וממות תיבת מעות והי' לו מעות רב שהי' כבד מאד במקנה בכסף ובזהב. והבן ונכון הוא בס"ד: