בנין דוד א עו

דאות א' הוא הראשון מהאותיות ומ"ם הוא האמצעי והתיו הוא האחרונה, לרמז שהשי"ת הוא הי' הוה ויהי' ולכאורה הרי אות מ"ם אינו אמצעי אבל הדבר נכון דהא מנצפ"ך הוא ג"כ הלכה לממ"ס א"כ יש כ"ז אותיות ואות מ"ם של מנצפ"ך הוא אמצעי וזש"א המדרש בראשית ברא אלקים דסו"ת אמת דחותמו של הקב"ה אמת דהמ"ם הוא אמצעי א"כ נשמע דמנצפ"ך הוא הללממ"ס ודפח"ח. ואיתא ג"כ במדרש לחד מד"א דלכן כתיב בראשית ולא בראשונה דבזכות משה שנקרא ראשית נברא העולם ע"ש, א"כ מבואר מכל הנ"ל דאי נימא דמנצפ"ך אינם הללממ"ס עכצ"ל דלכן כתיב בראשית דבשביל משה נברא העולם, אבל למד"א מנצפ"ך הללממ"ס י"ל דלכן כתיב בראשית לרמז דסו"ת אמת חותם של הקב"ה ולא בשביל משה נברא העולם אלא בשביל אברהם כמש"כ בהברא"ם באברהם, ולא נברא העולם בה"א. והנה מבואר בכזה"ק פל"ט סי' ט' דלכן כתיב ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה ואת הנפש אשר עשו [להכניסם תחת כנפי השכינה] דמבואר בזוה"ק נשא דהבא לתקן אחרים צריך מקודם לתקן עצמו בתכלית השלימות ע"ש, ולמד"א דבן מ"ח שנים הכיר אאע"ה את בוראו א"כ ממ"ח שנים עד ע"ה שנים הוא כ"ז שנים שתיקן מקודם בכ"ז שנים כל הכ"ז אותיות הכ"ב אתוון וה' אתוון דמנצפ"ך דהמה ג"כ הללממ"ס ולכן הי' לו הכח להכניס אחרים תחת כנפי השכינה ע"ש דפח"ח. ולפי"ז א"ש ההמשך ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בעת שעשו את הנפש, ונשמע מזה דמנצפ"ך המה הללממ"ס א"כ י"ל דלכן כתיב בראשית ברא א' לרמז דסו"ת אמת חותמו של הקב"ה, ולא נברא העולם בזכות משה אלא בזכות אברהם כמד"א בהברא"ם באברהם נברא העולם. ולא נברא העולם בה"א בלשון קלילא, א"כ א"א לומר כטעם הראשון שמגיע לנו ארץ ישראל דהארץ של הקב"ה דברצונו נתנה וברצונה נטלה ונתנה לנו כקו' השל"ה ז"ל וכי הקב"ה יכול לחזור מהמתכה, אלא עכצ"ל דלכן מגיע לנו א"י יען דהכנעני כבש אותה מזרעו של שם ובניו של שם אנחנו. וזש"א והכנעני אז בארץ וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, וברש"י יען שהכנעני כבש ארץ ישראל מזרעו של שם לפיכך שפיר יתן לנו הארץ דמזרעו של שם אנחנו ודו"ק והדבר נחמד בס"ד: מז) וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לד'. וכ"ל עפי"ד המפורשים דלכן כ' אצל נח ויבן נח מזבח לד' ויעל עולות במזבח. ואצל אברהם לא כ' ויעל עולות דנח לא הי' מקריב רק עולות דב"נ אינו מקריב שלמים כמבואר במדרש, אבל אברהם הי' לו דין ישראל והי' יכול להקריב כל מה שירצה לכן כ' סתם ויבן שם מזבח עכ"ד. והנה הקב"ה אמר לאאע"ה לך לך שהוא כפול ואחז"ל שאמר לו הקב"ה לך אני פוטר מכיבוד אב. והנה איתא בבגדי אהרן די"ל הא דאמר הקב"ה לך לך כפול היינו לך לארץ ישראל שהוא לך דשלך הוא ע"ש, ומבואר שם הטעם דפטר הקב"ה לאברהם מכיבוד, יען שמסר תרח את אברהם לנמרוד לשורפו דידע שימסור נפשו לשריפה על קידוש השם ולולי הצילו ד' הי' נשרף א"כ הפקיר תרח חלקו שהי' לו בבנו [דג' שותפים באדם] ואינו עוד בנו ע"ש, וכ"ז נכון אי נימא דהי' לאברהם דין ישראל אבל א"נ דהי' לו דין ב"נ הרי מבואר ברמב"ם ז"ל דב"נ אינו מצווה על קיה"ש ואם מסר נפשו הרי זה מתחייב בנפשו, א"כ לא הפקיר תרח חלקו דחשב דלא ימסור נפשו לשריפה והי' אברהם חייב בכיבוד [דגם ב"כ חייב בכיבוד עי' לעיל אות ט'] א"כ אי נימא דמשו"ה אמר הקב"ה לך לך שפטר אברהם מכיבוד יהי' נשמע דיש לו דין ישראל ולפי"ז מובן הפ' וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, לזרעך ולא לך א"כ א"א לומר דהא דאמר הקב"ה לך לך כפול שילך לארץ ישראל שהוא שלך כנ"ל דהא אינו שלו, ועכצ"ל דהא דאמר לך לך כפול לומר לך אני פוטר מכיבוד יען שהפקיר תרח חלקו דידע שאברהם ימסור נפשו על קידוש השם דיש לו דין ישראל, לכן ויבן שם מזבח לד' ולא כאמר ויעל עולות דהי' יכול להקריב כל מה שירצה כדין ישראל ודו"ק ונכון בס"ד: מח) וירא ד' אל אברהם ויאמר לזרעך אתן הארץ הזאת ויבן שם מזבח לד' ונ"ל עפי"ד קדוש זקיני הגאון מליסא ז"ל בביאור דברי רש"י פ' ויגש ויבך על צואריו אבל יעקב לא כפל על צוארי יוסף ולא נשקו ואמרו רבותינו שהי' קורא את שמע, דנודע דענין ק"ש הוא קבלת מסירת נפש ומובן דאיש המדוכה ביסורים בנקל למסור נפשו כי חייו אינם חיי נחת לא כן איש מלא ברכת ד' ואפ"ה מוסר נפשו לד' הוא חשיבות גדול, וכ"ז שהי' נעלם יוסף מעיני אביו הי' לו ליעקב אבינו חיי צער ולא נחשב אצלו מסירת נפשו, והי' מצפה שיעזור לו עוד השי"ת לחיי נחת שיהי' יכול גם אז למסור נפשו לד', לכן כאשר זכה לראות את בנו החביב היתה שמחתו לאין קץ ואמר הגיע כעת הזמן למסור נפשי לד' לכן הי' קורא את שמע ודפח"ח. ונודע דברי הקדמונים ז"ל דהענין שצוה השי"ת לבנות מזבח להקריב קרבנות למען למסור האדם נפשו לד' דוגמת הקרבן שעולה לד' ועי' לכ"ק מוח"ז הי"מ והייטב לב פ' ויקרא ע"ש. והנה אחז"ל דמי