בנין דוד א עה

רדפוני חכם ומדברך פחד לבי שש אנכי על אמרתך דאיתא ברבינו בחיי ז"ל דתורה שבכתב נקראת דיבור ושבע"פ אמירה ע"ש. וזש"א שרים היינו השרי תורה רדפוני חכם במה שאומרים עלי שאני פסול לבוא בקהל, אבל מדברך התורה שבכתב שכ' לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד' פחד לבי שגם אני בא מרות המואביה אבל שש אנכי על אמרתך התורה שבע"פ דדרשינן מואבי ולא מואבית שראוי אני לבוא בקהל ודפח"ח, [עי' בראשית אות ט"ז] ומבואר בנזה"ק בראשית פ"א סט"ו בשם הזוה"ק דאותיות מנצפ"ך הכפולים המה כנגד ב' מידות תורה שבכתב ותורה שבע"פ שהתורה שבע"פ גם כן הוה הללממ"ס כמו מנצפ"ך שהמה הללממ"ס ע"ש דפח"ח. והנה] מבואר בקדמונים ז"ל הובא בשמנה לחמו ח"א [ח' ע"ב דה"ט דמקבלין גרים שיש להם ג"כ אחיזה בתורה באותיות מנצפ"ך ע"ש. וזש"א ויקח אברם וכו' ואת לוט וכו' ואת הנפש אשר עשו בחרן דגיירו אנשים ונשים דיש לגרים אחיזה באותיות מנצפ"ך דהמה הללממ"ס שהם נגד מידת תורה שבע"פ שהוא הללממ"ס א"כ שפיר ראוי דוד לבוא בקהל לפי דין תורה שבע"פ לכן לקח את לוט עמו שעתיד דהמע"ה לצאת ממנו והבן: מד) עויל"פ ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט וכו' ואת הנפש אשר עשו בחרן, עפ"י הנ"ל דלקח את לוט עמו משום שעתיד דהמע"ה לצאת ממנו דמותר לבוא בקהל אף שבא מרות המואביה שלא נאסרו הנשים, והטעם דלא נאסרו הנשים הביא זקיני הגאון ז"ל בעיר דוד [מ' ע"ב] בשם הקדמונים ז"ל דעיקר חטא אדה"ר הי' שלא המתין עד הלילה ועשה קידוש בע"ש על יין שסחטה לו חוה למד"א דעץ הדעת גפן הי', ומטעם זה לא מתה חוה מיד דנשים אינם מצווין על קידוש היום, וה"ט גבי עמון ומואב דלא נאסרו רק הזכרים משום דבנות לוט השקו אביהם יין ומעוררים חטא אדה"ר לכן הנשים מותרים דאינם מצווין על קידוש היום. והמד"א גפן הי' לא ס"ל כר"א בר אהבה דנשים חייבות בקידוש היום דזכור ושמור בדיבור אחד כאמרו [שבועות כ' ע"ב], וס"ל כמד"א במדרש דלכן זכור ושמור בדיבור אחד כאמרו דזכור מלפניו ושמור מלאחריו דמוסיפין מחול על הקודש ע"ש דפח"ח ונודע דברי הקדמונים ז"ל דלכן מקבלין גרים דישראל קדושים המה ואוה"ע חולין ומוסיפין מחול על הקודש, ולפי"ז מובן ההמשך ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט משום דהמע"ה שעתיד לצאת ממנו דלא באסרו הנשים שאינם חייבים בקידוש היום דזכור ושמור אתא למוסיפין מחול על הקודש. וזש"א ואת הנפש אשר עשו בחרן שגיירו אנשים ונשים דמוסיפין מחול על הקודש והבן: מה) עויל"פ עפ"י הנ"ל דמשו"ה לקח עמו את לוט דדהמע"ה עתיד לצאת ממנו. והנה איתא במדרש דדוד כולד כפל אך אדה"ר הי' לו לחיות אלף שנים שהוא יומו של הקב"ה ולא חי אלא תשע מאות ושלשים שנים דנתן ע' שנים לדהמע"ה. והנה בשמנה לחמו כ' מדכתיב יום הששי ה"א יתירה לומר דיומו של הקב"ה הוא אלף שנים דיהי' עלמא שית אלפי שנין, אמנם העיר הא איצטרך לן הה"א יתירה לומר דמוסיפין מחול על הקודש דהשבת מתחיל עוד ביום הששי, וכ' לתרץ דלא צריך לן קרא לזה דנשמע מדמקבלין גרים ע"כ מטעמא דמוסיפין מחול על הקודש כנ"ל באות הקדום ע"ש. ולפי"ז א"ש ההמשך ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט דדוד עתיד לצאת ממנו והלא לכאורה יהי' כפל ועכצ"ל דאדה"ר יתן לו שבעים שנה משנותיו דהי' לו לחיות אלף שנים כיומו של הקב"ה דנשמע מה"א יתירה דיומו הוא אלף שנים, דלא נצרך לן הה"א דמוסיפין מחול על הקודש דנשמע מקבלת גרים. וזהו ואת הנפש אשר עשו בחרן שגיירו אנשים ונשים א"כ נשמע מה"א יתירה דיומו של הקב"ה הוא אלף שנים, א"כ יחי' דהמע"ה ע' שנים, לכן שפיר לקח את לוט עמו. ודו"ק: מו) ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה וכו' ואת הנפש אשר עשו וכו' והכנעני אז בארץ וירא ד' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ופרש"י והכנעני אז בארץ שהי' כובש את ארץ ישראל מזרעו של שם לפיכך אמר ד' אל אברם לזרעך אתן הארץ להחזיר לבניך שהם מזרעו של שם ע"ש. ונ"ל ההמשך דהנה מבואר ברש"י ב' טעמים שמגיע ארץ ישראל לבנ"י ואינם ליסטים כמו שאומרים אוה דהארץ של הקב"ה והוא נתנה להם והוא נטלה מהם ונתנה לנו כמבואר ברש"י עה"פ בראשית, וטעם שני כדברי הרש"י דהכנעני כבש את הארץ מזרעו של שם ומזרעו של שם אנחנו לכן מגיע לנו ארץ ישראל. והנה השל"ה ז"ל הקשה וכי דינא הוא שאם אחד כתן מתנה ליטלה ממנו, וכ' לתרץ דאחז"ל בהברא"ם דבה"א כברא העולם וה"א לשון קלילא דלית בי' ממשא כמבואר במדרש והוה כדבר שאין בו ממש ע"כ יכיל הקב"ה לחזור ע"ש וכ"ז למד"א דבה"א כברא העולם אבל למד"א בהברא"ס בזכות אברהם כברא עולם ולא נברא בה"א א"כ עכצ"ל דלכן מגיע לנו א"י דמזרעו של שם אנחנו. והכה איתא במדרש בראשית ברא אלקים אר"ס בשם ריב"ל מנצפ"ך צופים אמרום הללממ"ס ותמוה, וכ' בילקוט הדרוש לפרש עפי"ד המדרש דלכן כתיב בראשית ברא אלקים ולא כתיב בראשונה לרמז דסו"ת אמת והוא חותמו של הקב"ה. ואיתא במדרש דה"ט דאמת הוא החותם משום