בנין דוד א לד

שלא תבוא לאכול ממנו כמו גבי חמץ. ולכן אמרה כיון דמפרי עץ הגן נאכל, וממילא עכצ"ל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר א' לא תאכלו, ה"ה ולא תגעו בו דאם נאסר האכילה נאסר ג"כ הנגיעה עכד"פ ח"ח, והכה מבואר במדרש וברש"י דעי"ז שחשבה דאסור גם הנגיעה לכן הי' מקום להנחש להטעות את חוה וחוה הטעותו להאדם שמותר לאכול, דאם הי' אסור באכילה הי' אסור בנגיעה ג"כ, והנחש דחפה לחוה עד שנגעה בו והראה כמו שאין מיתה בנגיעה כן באכילה, ולכאורה הי' מקום לומר שצדקו דברי' דנאסר בנגיעה ג"כ מחשש שמא אשתלי ואתי למיכל, א"כ טענת הנחש טענה דכשם שאין מיתה בכגיעה אין מיתה באכילה אמכם באמת לא צדקו דברי' כלל כי בנגיעה לא נאסר דלא שייך כאן בעץ הדעת כלל למיחש שמא אישתלי ואתי למיכל מינייהו, דהכה ראיתי בשם ספר שמע שלמה שכ' לתרץ דכתיב ויצו ד' א' על האדם לאמר וכו' ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו דתמוה הך לאמר וכ' לתרץ עפ"י הדין דמבואר באו"ח סי' ער"ה דהגם דאסור ללמוד בליל שבת לאור הנר שמא ישכח ויטה, אפ"ה פרק במה מדליקין מותר לקרות לאור הכר דכיון שאומר בפי' איסורי שבת בוודאי לא ישכח ע"ש וזש"א הקרא ויצו ד' א' על האדם לאמר וכו' ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו היינו שחשש השי"ת שמא ישכח ויאכל מעה"ד, לכן צוה השי"ת לאדם לאמר שיאמר תמיד בפי' לעצמו כי ה' צוני שלא לאכול מעה"ד ועי"ז לא ישכח לאכול מעה"ד עכ"ד הנכונים, ומעתה כפל סברת חוה בבירא דחשבה דאסור הנגיעה שמא ישכחו ויבואו לאכול, דהא בעה"ד לא שייך כל החשש דילמא מישתלי דהא הי' הציוו לאמר שיאמרו תמיד לעצמם שאסור לאכול מעה"ד ובכה"ג לא חיישינן שמא אישתלי, ולפי"ז מה נעים יהי' לפרש המקרא קודש הנ"ל ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך היינו דשמעת לקול אשתך שאמרה שנאסר גם הנגיעה אם הי' נאסר האכילה, וזאת ראתה שאין מיתה בנגיעה א"כ כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה נטענת הנחש א"כ ותאכל מן העץ ואף אתה תפשע ע"ז אמר הקב"ה אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו, היינו שתאמר לעצמך תמיד דברי שאמרתי לך, לא תאכל ממנו א"כ בכה"ג לא חיישינן שמא אישתלי וא"כ הנגיעה לא נאסר כלל, א"כ אין שום הוכחה לקול אשתך שאמרה דהנגיעה ג"כ אסור אם איכא איסור אכילה וראתה שאין מיתה בנגיעה ה"ה דאין מיתה באכילה, דהא הנגיעה לא נאסר כלל לכן אמר לו הקב"ה ארורה אדמה בעבורך שחטאת ואין לך התנצלות, ודוק וב"ה הוא דבר נחמד: סב) ולאדם אמר וכו' ותאכל מן העץ במדרש פליאה אמר לו הקב"ה גליתי לך כל חדרי תורה וגליתי לכם ואתה בטלת אותו, ונ"ל דאיתא בקדמוני' דאדה"ר ביטל העה"ד ברוב וסבר דמה"ת מבטלין איסור לכתחילה עכ"ד, א"כ לכאו' לא חטא אמנם הד"ב לפי ד' האבני מילואי' ת' ו' דבתרומה לכ"ע אין מבטלין לכתחילה מה"ת דהוי כמאבד התרומה וכ ושמרתם וכו' ע"ש והנה איתא דעה"ד הי' תרומה לכן חטא אדה"ר, והנה מבואר בסוכה [ל"ה ע"ב] דאינו יוצא באתרוג של תרומה טמאה דלא מקרי לכם ע"ש, והמפורשים הקשו לשיטות דא"ם איסור לכתחילה הוא מדרבנן ובאיסור דרבנן חשוב ראוי לעשות, א"כ אמאי א"י באתרוג של ת"ט הא יכול לבטל ברוב. אמנם לפי"ד האבמ"ל הנ"ל א"ש דהא מבואר בפנ"י שבת כ"א דגם בתרומה טמאה אסור לאבדם להפקיע קדושתה דאסירא לזרים ולכהן טמא ע"ש ולפי"ז מובן המדרש הנ"ל, דאמר הקב"ה לאדה"ר הלא גליתי לך לכם. דנשמע דבתרומה אין מבטלין איסור מה"ת ואתה בטלת אותו היינו את עה"ד הלא אמ"א לכתחלה, ודוק: סג) ולאדם אמר וכו' ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנה, ודקדקו המפורשים על תיבת לאמר שהוא צ"ע, ונ"ל דראיתי בשם הגאון מוהר"י אסאד ז"ל לבאר מה הי' התנצלות של אדה"ר באמרו והאשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי ואכל, עפי"ד המורה דקודם שאכל אדה"ר מעה"ד לא הי' לו שום תאוה ואך לאחר שאכל ממנו גדלה תאותו תאות המושגל ע"ש, ולכן חשב אדה"ר דהא דנאסר לו לאכול מעה"ד הוא קודם שנולדה חוה אבל אח"כ שנצטוה להעמיד תולדות הותר לו לאכול שיה' לו כח המתאוה להעמיד תולדות, וזש"א האשה אשר נתת עמדי עכ"ד, אבל באמת אין זה התנצלות לאדה"ר דהא כתיב ויצו ד' אלקים על האדם לאמר וכו' ומעץ הדעת לא תאכל, ואמחז"ל דלאמר היינו לאשתו שגם הוא לא תאכל וע' בשמן ששון וזש"א ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר, היינו לאשתו א"כ נאסר לך אפילו לאחר שנולדה אוה והבן סד) ולאדם אמר וכו' אשר צויתיך וכו', ונ"ל דהקשו אמאי נענש אדה"ר הא חטא ראשון מוחלין לו לאדם כמבואר בר"ה [י"ז ע"א] ונ"ל לפי"ד האגרות הטיול מרבינו ר' חיים בר' בצלאל ז"ל אמ"ת ז"ל יומא [כ"ב ע"ב] שאול באחת ולא עלתה לו. דה"ט דבכל מצות ה' אם האדם עובר לא נתבטלה המצוה כי אחר יקיימנה לא כן שאול שעבר על מצוה שלא נצטווה זולתו ע"ש וכמו כן י"ל כיון דהמצוה לא נאמרה רק לאדה"ר ועבר עלי' נענש אפילו בפעם הראשון וזהו