בנין דוד א לג

שרי אסר לן העץ ושרי כנגדו הפרי א"כ כ"ז ניחא אם הי' להעץ טעם אבל אם בעה"ד לא הי' טעם רק בהפרי א"כ איכא למימר שרי לן כנגדו שאר אילנות ולא הפרי של עה"ד וז"ש הכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וא"כ עכצ"ל דאסר לן רחמנא העץ והפרי היתר כנגדו ע"כ ותיקח מפריו ותאכל והבן: מ) ותקח מפרי' ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל וגו' ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל ודקדקו המפורשים איזה התנצלות הוא שהאשה נתנה לו וכ"ל עפי"ד האגרא דכלה שמפרש הפסוקים וכמעשה ארץ כנען אמרי אשר אני אתכם שמה לא תעשו דקשה למנפ"מ אמר אשר מביא אתכם שמה וביאר דהנה ידוע דכח הפועל עושה רושם בהנפעל וע"כ הי' נזהרים קדושי ישראל שלא לקבל מתנות מעוברי עבירה ומחלל שבתות דהנותן המתנה נותן בזה המתנה גם כחו לחבירו א"כ יהי' ח"ו הנפעל שהוא המקבל כמו הפועל דהיינו הנותן העובר עבירה והנה כאן כשיבואו ישראל לארץ שלקחו מז' עממים יכול להיות ח"ו שיעשו כמעשיהם כי קבלו מהם הארץ וישרש כח הפועל בהנפעל ויהי' כמעט דבר שאי אפשר שלא לעשות כמעשיהם וע"כ אמר להם הקב"ה וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה ר"ל שתדעו שלא הכנענים נותנים לכם את הארץ רק אכי הוא הנותן וא"כ אין לכם שום התנצלות על חטאתכם שכח הפועל בהכפעל ע"כ כמעשה ארץ כנען לא תעשו עכדפח"ח ולפי"ז גם כאן דחיה עברה ואכלה מעץ הדעת והוא נתנה לאדם עי"ז גרמה כח הפועל בהנפעל שיעבור גם הוא על ציוו ד' ויאכל מעץ הדעת וז"פ ותיקח מפריו ותאכל ועברה על ציוו ד' ותתן גם לאישה וכיון שהוא נתנה לו עי"ז היה כח הפועל בהנפעל ע"כ ויאכל ושפיר התנצל אדה"ר א"ע ויאמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ועי"ז ואוכל ודוק: כח) ותפקחנה עיני שניהם וידעו וכו' ברש"י מצוה א' היתה בידם ונתערטלו הימנה ונ"ל עפי"ד של הכו"א והעבו"י ז"ל לפרש מאמחז"ל סומא באחת מעיניו פטור מהראיי', דהשי"ת ברא לאדם ב' עינים בא' לראות גדלות השי"ת ובא' שפלות עצמו עיי' לעיל אות י"ז] ונודע דברי קדשו של החוזה מלובלין ז"ל שא"א לבוא לשפלות רק אחר שידע שחטא עכ"פ פ"א וזש"א הכתוב לאחר שחטאו ותפקחנה עיני שכיהם שהי' להם עינים פקוחות לראות גדלות השי"ת ושפלות עצמם, וברש"י כיון דמצוה אחת היתה בידם ונתערטלו הימנה עי"ז באו לשפלות, והבן: כט) עויל"פ עפיד"ק של החוזה מלובלין ז"ל שאמר שעי"ז זכה שהי' לו עינים פקוחות לראות מרחוק יען שידע שלא עשה מצוה אחת כראוי והי' לבו כשבר בקרבו והשי"ת אוהב את השפל ע"כ נתן לו המדריגות עיי' בדה"ק בדברי אמת פ' לך, וזש"א הכתוב ותפקחנה עיני שניהם שהי' להם עינים פקוחות לראות מרחוק, ולא אמרו שזכו מזה מצד מעשיהם. אלא אדרבה אמרו יען כי הי' להם מצוה אחת ונתערטלו הימנה, א"כ הי' להם שפלות גדול לכן נתן השי"ת להם עינים פקיחות, והבן: ס) ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי וכו' ואוכל, ומדקדקים תיבת עמדי, ונ"ל דכ' המפרשים דטעות אדה"ר הי' שראה שחוה אכלה ולא מתה לכן חשב דליכא איסורא על הפרי עכ"ד, וכ"ז אי נימא דגם לחוה נאסר אבל אם נימא דרק לאדם נאסר א"כ אין ראי' מחוה דלא מתה דהא לא נאסר עלי והנה מבואר בד"ז המהרש"א ז"ל סוטה [ט' ע"א] דציוו הקב"ה לאדם שלא יאכל מעה"ד הי' קודם שנבראת חוה מ"מ גם עלי' נאסר, דבין למד"א פרצוף הי' ובין למד"א זנב הי' עכ"פ היא הי' ביחד עם אדה"ר והיא חלק ממנו לכן גם עלי' נאסר העה"ד ע"ש. ולפי"ז מובן מה שאמר אדה"ר האשה אשר נתת עמדי, הרי היתה עמי ביחד ונאסר גם כן וכיון דלא מתה ונתנה לי לכן ואוכל. והבן: סא) ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה וכו', ומדקדקים על המשך הקרא וגם תיבת לאמר כמיותר, ונ"ל דלעיל כתיב ותאמר האשה מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר א' לא תאכלו ולא תגעו בו, ומדקדקים למה באמת הוסיפה ואמרה דאסור בנגיעה ועוד מה הוצרכה לומר מפרי עץ נאכל, וראיתי בכתנות אור בשם גדול אחד דאיתא באו"ח ס' תרי"ז דמנהג פשוט שלא ליזהר מליגע במאכל ביוה"כ אף דאיכא כרת ולא בדילה מיני' ואיכא למיגזר כמו גבי חמץ דילמא מישתלי ואתי למיכל מיניה, מ"מ אינו כראה להחמיר דלא דמיא לחמץ בפסח משום דמותר בכל עניני אכילה חיישינן דילמא מישתלי ויאכל אבל המתענה דאסיר בכל עניני מאכל ומשקה אסח דעתיה מנייהו ולא אתי לאישתלי ולאכל עיי' בב"י ובלבוש, ולפי"ז נראה דרמזה בזה הדין הנ"ל דבודאי אם הי' נאסר להם לאכול כל הפירות מהגן אסחי דעתייהו מנייהו והי' מותר ליגע בהם אבל כיון דהותר להם לאכל מפרי עץ הגן ומפרי עץ אשר בתוך הגן נאסר להם אם כן יש חשש בנגיעה