בנין דוד א לב

עצמו וע"כ דאתא לדרשה דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה ומכאן דנשים חייבות בקידוש היום דבר תורה ודו"ק: נב) עוי"ל המדרש הנ"ל דהנה הא דנשים חייבות בקה"י ילפינן בש"ס מהקישא דזכור ושמור דבד"א נאמרו דכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה כנ"ל ולכאורה יקשה הא איצטרך לי' זכור ושמור לתוס' שבת כדברי המכילתא, ומנ"ל דנשים חייבות בקה"י אמנם לפי"ד השפ"ד הנ"ל דמשום הכי לא כאמר ויהי ערב ויהי בקר ביום השביעי כיון דגם חלק מיום הששי הוא שבת מפאת תוס' שבת א"כ כבר כשמע מזה דתוס' שבת הוא מה"ת, א"כ כשמע מהקישא דזכור ושמור דנשים חייבות בקה"י ומעתה יבואר המדרש הנ"ל מפני מה לא נאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי. ועכצ"ל כנ"ל דתוס' שבת הוא מה"ת, א"כ לא נצרך הקישא דזו"ש לתוס' שבת. אלא אתא דנשים חייבות בקה"י, לכן אחזיל במדרש מכאן שנשים חייבות בקה"י, והבן: נג) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ד' אלקים שמים וארץ ונ"ל עפי"ד רש"י ז"ל בהבראם בה' בראם שעוה"ז נברא בה"א וכמו שהיא פתוחה כך העולם פתוח לשבים בתשובה ע"ש ונודע דברי המדרש שמדה"ד אמרה נפש החוטאת תמות דאינו מועיל תשובה אלא שמדה"ר אמרה שמועיל תשובה וברש"י ז"ל בראשית ברא אלקים דמתחילה עלה במחשבה לברוא העולם בתה"ד וראה שאין העולם מתקיים שתפה למדה"ר והיינו דכתיב ביום עשות ד' אלקים ע"ש ולפי"ז מובן המקרא תולדו' אלה וכו' בהבראם בה"א בראם שיהי' פתוח לשבים בתשובה וה"ט כי ביום עשות ד' אלקים דשתפה מדה"ר לתדה"ד לכן מועיל תשובה והבן: כד) וייצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה ונ"ל דמדקדקים למה נאמר אצל האדם עפר מן האדמה ובבהמה כתיב מן האדמה ולא כתיב עפר וראיתי בשם גדול א' לתרץ כי נרמז בזה יתרון האדם מן הבהמה כי לשון אדמה כופל על רגב אדמה שהוא עב וגס מאוד ועפר הוא אבק הדק והמובחר וידוע דכל דבר הנעשה מרגבי אדמה כגון כלי חרס כיון שנשבר שוב אין לו תקנה, אבל הכלים הנעשים מעפר הדק כמו כלי זכוכית אשר ברייתן מן החול אע"פ שנשברו יש להם תיקון כמבואר בשבת [ט"ז ע"ב] ע"ש. ולכן בהמה שאינה עומדת בתחה"מ כאמר ביצירתה מן האדמה היינו כמו כלי חרס הנעשה מן האדמה כיון שנשבר אין לה תקנה אבל באדם כתיב ביצירתו עפר מן האדמה שנברא מן החול שהכלי הנעשה מהם אף שנשבר יש לו תקנה כמ"כ האדם אף שמת יש לו תקנה שיעמוד בתחה"מ עכ"ד פח"ת, ומבואר ברש"י ד"ה וייצר דמש"ה כתיב וייצר בשני יודין לרמז על שתי יצירות יצירה לעוה"ז ויצירה לתחיית המתים פע"ש, ולפי"ז א"ש הפסוק וייצר ד' אלקים את האדם דכנוצר שיעמוד לתחיית המתים, לכן כתיב עפר מן האדמה, שלא נברא מן האדמה כבהמה, אלא מן העפר שאף שמת יש לו תקנה שיעמוד לתחה"מ, ונכון: כה) ויאמר הנחש אל האשה וגו' ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ותיקח מפריו ותאכל וגו', וכ"ל עפד"ק מהבעשה"ק זי"ע בכתר שם טוב לפרש הפ' והדבר אשר יקשה מכם תקרבון אלי ושמעתיו, דהנה הרמב"ן ז"ל אמר לבנו אם יבוא איזה דבר לידך ותסתפק אם לרחקו או לקרבו תזהר לסלק מזה הנאת עצמך ואח"כ תראה לצדד לכאן ולכאן ואז הקב"ה יודיעך האמת להאיר עיניך אם לעשותו או לאו, וזשה"כ והדבר אשר יקשה מכם כוונתו שתתקשה בו ולא תדע אם לעשותו או לאו והספק נולד ע"י שיהי' מכם ר"ל שיהי' לך בו הכאה כמו שמצינו דאחז"ל חציו לה' וחציו לכם וזהו מכם, אז תקרובין אלי ר"ל תסלקו הנאתכם שלא תראו טובתכם אלא בלתי לה' לבדו בלי שום פנוי' ומחשבת פיגול ואז ושמעתיו כמו תשמע חלום לפתור אותו] ר"ל אתן לך הבנה איך להתנהג עכדה"ק. וזאת אפ"ל ג"כ דהנחש הטעה את חוה בדברים שונים כמו שמובא בדחז"ל וגם אמר לה שמצוה גדולה לאכול מפרי העץ כמבואר בסה"ק ולא ידעה חוה איך לפנות אם לשמוע או לאו והי' לה להסיר הנאת עצמה ולא להביט אל תאותה לאכילה, רק להתבונן אם האכילה לש"ש או לאו ואז הי' הקב"ה מאיר עיניה לבוא אל האמת שאסור לה לאכול אבל היא לא עשתה כן וד"ז גרמה לאכול האסור לה, וז"פ ויאמר הכחש אל האשה וגו' שבא אלי' בטענותי' וא"כ היתה צריכה לסלק הנאתה ולראות אם האכילה לש"ש ואז הי' השי"ת עוזר לה שלא תכשל בעבירה זו אבל הוא לא עשתה כן רק ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ועי"ז ותיקח מפרי' ותאכל והבן: כו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכו' ותיקון מפריו ותאכל, ויש לדקדק פתח בעץ ומסיים בפרי, ונ"ל לפי מה שהבאתי באות מ"ג בשם זקיני הגאון מוהר"א ברודא ז"ל דכל הוכחת הכחש דהפרי לא נאסר הוא משום דכל מה דאסר רחמנא שרי כנגדו וכיון דעה"ד טעם העץ כטעם הפרי ובשאר אילנות אין טעמם שוה א"כ ל"ל דשרי לן כנגדו שאר אילנות דז"א כיון דבעה"ד הי' טעם העץ כהפרי משא"כ בשאר אילנות וע"כ נ"ל דבעה"ד גופה