בנין דוד א לא

בשם נזה"ק. ולפי"ז מה מאד מבואר המדרש יום הששי ויכלו השמים דמרמז שנתן הקב"ה חותמו בגמר הבריאה וא"כ צ"ל דמשו"ה נאמר בראשית ולא בראשונה לרמז שברא הקב"ה ש"י עולמות לכל צו"צ וזה מבואר מהכתוב לכל תכלה וגו' כנ"ל, לכן שפיר אחז"ל במדרש הדד"כ לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד ודו"ק וב"ה הוא דבר נחמד: מט) ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ויכלו וכו' ויכל א' ביום השביעי ובמדרש דשית אלפי שנין הוה עלמא שני אלפים תוהו שני אלפים תורה וכו' ויכל ביום השביעי לשון כליון וכ"ל עפי"ד רש"י הוסיף ה' בששי לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו התורה והנה בפנ"י הקשה איך מועיל התנאי הא הוה המעשה היינו הבריאה קודם להתנאי ע"ש ונ"ל עפי"ד המל"מ לעיל באות ה' בנותן מתנה ואמר שאם לא יתן לו מנה לא יחול המתנה רק עד עשרה שנים. דבכה"ג לא בעינן משפטי התנאים דהא אין התנאי עוקר להמעשה לגמרי, דעכ"פ מועיל המעשה עד י' שנים ע"ש. א"כ שפיר הי' מועיל התנאי דהא ברא השי"ת על שני אלפים תוהו ואח"כ שני אלפים תורה, א"כ אפילו אם יועיל התנאי לא נעקר המעשה לגמרי דעכ"פ חל המעשה על ב' אלפים תוהו. ולפי"ז מובן המדרש ויהי וכו' הששי דהתנה הקב"ה התנאי ואי דיקשה הא התנאי אינו מועיל כנ"ל ולזאת אמרה וה"ק ויכל ביום השביעי ובמדרש דשית אלפי שה"ע שני אלפים תוהו ושני אלפים תורה, ובכה"ג מועיל התנאי והבן ונכון הוא בס"ד: נ) ויכלו השמים וכו' איתא במדרש פליאה מפני מה לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום השבת מכאן שנשים חייבות בקידוש היום דבר תורה ונ"ל דבמס' שבועות [כ' ע"ב] יליף לה ראב"א דנשים חייבות בקידוש היום דבר תורה דזכור ושמור בדיבור אחד כאמרו והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו נמי בזכירה, ובתוס' שם הקשו נימא איפכא הואיל וליתנהו בזכירה דהוה מעשהז"ג ליתנהו נמי בשמירה ותירצו דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ע"ש. ונודע ד' הפרמ"ג בפתיחה כוללת ח"א א"ו ובגוור"ד כלל י' דהא דלחומרא מקשינן הוא מכח דסד"א לחומרא ע"ש ובתוס' ב"ק [ג' ע"א] ד"ה דומי' ע"ש. והנה מבואר בשפתי דעת דמשו"ה לא נאמר ויהי ערב ויהי בקר יום השבת אצל יום השביעי דאם הי' נכתב כך הי' במשמע דיום השביעי מתחיל מבערב וא"צ להוסיף מחול על הקודש ולכך לא כתיב כן להורות דמוסיפין מחול על הקודש דגם חלק מיום הששי הוא שבת מצד תוספות שבת ע"ש. ונודע דברי רבינו מנוח בס' המנוחה [פ"א מה' שביתות עשור ה"ו] דהא דצריכין להוסיף מחול אל הקודש הוא בכדי שלא יכנס לבית הספק אבל היכא דברור לו שהוא חול א"צ להוסיף ע"ש ובהה"מ בדברי הרמב"ם ז"ל והדברים עתיקים. ולפי"ז מובן המדרש הנ"ל מפני מה לא כאמר ויהי ערב ויהי בקר יום השבת. ועכצ"ל כדברי השפ"ד הנ"ל דצריך להוסיף מחול על הקודש מטעמא דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא א"כ אמרינן לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן. וא"כ מוכח דנשים חייבות בקה"י דמקשינן זכירה לשמירה, ולא מקשינן שמירה לזכירה דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן כדברי התוס' הנ"ל, והבן: נא) עונ"ל דברי המד' הנ"ל דהנה בתשו' מהרי"א או"ח סי' פ"א הקשה מנ"ל לדרוש ההיקש דזכור ושמור לענין נשים דחייבות בקידוש היום ד"ת דלמא היקש דזכור ושמור שנאמרו בד"א אתי ללמוד דכמו דאסור במלאכה בזמן תוספות שבת כמו"כ יוכל לקדש בזמן התוספות שבת ונילף זמן שנוהג בשמירה היינו איסור עשיית מלאכה נוהג בזכירה היינו לקדש על היין. (וע"ש שכתב דה"ט דס"ל לאביי דנשים חייבות בקידוש היום הוא רק דרבנן דמוקי לה הקישה דזכור ושמור לענין זה ע"ש) אמנם לפי"ד המכילתא הובא בסמ"ג עשין כ"ט ובב"ח ס' רע"א דמדכתיב זכור ושמור ילפינן לתוספות שבת דזכור היינו מלפניו בעש"ק ושמור היינו מלאחריו במוצש"ק א"כ כיון דזכור בעצמו מורה על תוספות שבת ממילא נשמע דמותר לקדש בזמן התוספות כיון דמזכור נפקא לן זכריהו על היין והוא מורה על תוספות שבת ואלא למאי נפק"מ דבד"א כאמרו ועכצ"ל דאתי לחייב נשים בזכירה כדברי הש"ס ועיין בדברי מהרי"א הנ"ל, והנה הבאתי באות הקדים בשם השפ"ד דמשו"ה לא נכתב ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי, משום דגם חלק מששי שייך לשבת מצד תוספות שבת דתוס' שבת הוא מה"ת ע"ש. ולפי"ז יהי' נכון לבאר דברי המד' מפני מה לא נאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי, ועכצ"ל כדברי השפ"ד הנ"ל משום דגם חלק מששי שייך לשביעי מפאת תוס' שבת וזה כשמע מזכור ושמור דמכי' ילפינן לתוס' שבת דזכור מלפניו ושמור מלאחריו (ולפימ"ש באות שלאח"ז דיש למילף תוספות שבת מהך גופא דלא כתוב יום השביעי יש לדחות וד"ל זה) א"כ ממילא כשמע דיכול לקדש בזמן התוספות דמזכור דרשינן ג"כ דזכריהו על היין וא"כ ממילא זה דבדיבור אחד כאמרו ל"ל דאתי ללמוד דיכול לקדש על היין בזמן התוספות דמוכח מזכור