בנין דוד א ל

תוה"ק והי' למאורת וכו' להאיר על הארץ נאמר מלא כי על הארץ נראת הלבנה שיש לה אור מעצמו ודפח"ח ולפי"ז מובן ההמשך ויאמר א' יהי מארת חסר דנשמע מזה דבאמת אין לה להלבנה אור רק מקבלת אורה מהשמש כנ"ל, א"כ היא סמוכה על שלחן השמש א"כ הגם שבארץ כראה לאור גדול מ"מ מקרי הלבנה קטן לכן כתיב ואת המאור הקטן והבן: מ"ז) ויעש א' את השני המאורת הגדולים וכו' את המאור הגדול וכו' ואת המאור הקטן וכו' ואת הכוכבים ונ"ל דבש"ס הנ"ל פריך לה דכתיב המאורת הגדולים ואח"כ כ' המאור הקטן ובאבן עזרא כתב לתרץ דהגם שהלבנה הוא מאור הקטן כנגד השמש שהיא מאור גדול אבל כנגד אור הכוכבים גם אור הלבנה מאור הגדול לכן כאמר את שני המאורת הגדולים ולפי"ז מובן הפ' ויעש א' את השני המאורת הגדולים את המאור הגדול ואת המאור הקטן ושלא יקשה לך קו' הש"ס דאם הוא מאור הקטן למה כאמר את השני המאורת הגדולים ולזאת אמרה תוה"ק ואת הכוכבים דעשה הקב"ה גם את הכוכבים ונגד הכוכבים מקרי הלבנה מאור גדול, והבן: מח) ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי ויכלו השמים במדרש לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד וצ"ב ונ"ל בהקדם דברי הש"ס, עירובין אר"ת וכו' מאי דכ' לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד אמרו דוד ולא פירשו וכו' עד שבא זכרי' בן עדו ופירשו דכ' ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר אני רואה מגילה עפה ארכה עשרים באמה ורחבה עשר באמה וכי פשטת לה הויא לה עשרין בעשרין וכ' היא כתובה פנים ואחור וכי קלפת לה כמה הויא לה ארבעין בעשרין, וכ' מי מדד בשעלו מים בשמים בזרת תכן וכו', נמצא כל העולם כלו אחד משלשת אלפים ומאתים בתורה ובתו"ס ד"ה אחד כ' דלר"א הקליר שיסד דזרת הוא שליש אמה נמצא דכל העולם כלו הוא אחד משבעת אלפים ומאתים עש"ה, וע"ש ברש"י דהחשבון הנ"ל קאי על התורה שבע"פ ועי' דברי בכזה"ק לפרש ד' הש"ס דמאי שאמרו דדוד לא פירשו עד דאתא זכרי' ופרשו, היינו הא דאמר דוד לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, מפרשה ע"י זכרי' דכל העולם הוא אחד משלשת אלפים ומאתים ולר"א הקליר שבעת אלפים ומאתים בתורה ע"ש וראיתי בספר אשל אברהם ששלח לי הה"ג החסיד המחבר ז"ל בהקדמה, שכ' דבר נחמד מאוד במאמר ריב"ל במס' עוקצין דעתיד הקב"ה להחיל לכל צו"צ ש"י עולמות, מדוע דייקא ש"י עולמות, וכ' עפי"ד ש"ס הנ"ל דכל העולם כלו הוא אחד משבעת אלפים ומאתים בתורה שבע"פ כנ"ל ובגיטין [ס ע"ב] אמר ר' יוחנן תורה רובה ע"פ ומעוטה בכתב, ועיין בפמ"ג בפתיחה להלכות תערובות דרוב היינו כפל ממש, ולפ"מ שנ"ל שהתורה שבע"פ גדולה ז' אלפים וב' מאות מהעולם כלו והוא כפלים מן התורה שבכתב, א"כ התורה שבכתב גדולה ג' אלפים ושש מאות, ס"ה עשרת אלפים וחי מאות, ומבואר במס' ב"ב [פ"ח ע"ב] דהמודד חייב להכריע אחד לעשרה ומפרש שם הש"ס דהיינו אחד למאה, א"כ כש"כ הקב"ה בודאי מוסיף הכרעה שהיא לסך עשרת אלפים וח' מאות מאה ושמונה, נמצא ס"ה עשרת אלפים ותשעה מאות ושמונה פעמים גדולה התורה מכל העולם כלו וס"ל לאביי בסוכה [ח"ה ע"ב] דלא פחות עלמא מתלתין ושתא צדיקים ע"ש, א"כ אם תחלק העולמות שהוא בזכות תורה שבכתב ושבע"פ לשלושים וששה חלקים יהי' לכצ צו"צ שלש מאות ושלש ובהקדמת הסמ"ג מבואר דמנין האותיות של עשרת הדברות הוא כמנין כתר כנגד תרי"ג מצות התורה ושבע מצות דרבנן ע"ש. א"כ אם כל צדיק נוחל בשביל תרי"ג מצות ש"ג עולמות עולה לכל ב' מצות ערך עולם אחד, ונודע דז' מצות דרבנן המה כמו י"ד מצות כמבואר ברמב"ם ה' ממרים פ"א שכ' דהעובר על מצות דרבנן עובר בל"ת ועשה ע"ש א"כ מגיע בעד הז' מצות שהם י"ד שבעה עולמות וכשתשלים זאת למנין ש"ג עולמות שהם בזכות השב"כ ותשבע"פ ס"ה ש"י, וזהו שאמר ריב"ל שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צו"צ ש"י עולמות עכדפח"ח, והנה איתא ב' טעמים ע"ת דכתיב בראשית ולא כתיב בראשונה דס"ת מבראשית ברא אלקים הוא אמת חותמו של הקב"ה שהניח חותמו בתחילת הבריאה וטעם השני מבואר בפענח רזא דבראשית בראת ש"י, לרמז שברא השי"ת ש"י עולמות לכל צו"צ ע"ש, ומבואר ברבינו בחיי ועיי' ג"כ בבעה"ט דמש"ה כתיב יום הששי בה"א להורות דבגמר מעשה הבריאה הניח הקב"ה חותמו כי הר"ת של יום השישי ויכלו השמים הוא שם הוי' ב"ה וב"ש שהוא ג"כ חותמ (ועיין מזה בעיר דוד אות רנ"ב ע"ש) ולפ"ז אי נימא כדברי הרבינו בחיי דהניח חותמו בגמר המעשה א"כ א"א לומר דבראשית אתא לרמז דס"ת הוא אחת שהניח הקב"ה חותמו בתחלה, דהא אין נותנים החותם רק בגמר המעשה, ועכצ"ל דבראשית אתא לרמז בראת ש"י שברא הקב"ה ש"י עולמות לכל צו"צ, והטעם שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צו"צ ש"י עולמות, הוא כנ"ל דכתיב לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, ופרושו זכרי' לדעת שיעורה של כל העולם ושיעורה של התורה כמל