בנין דוד א שא

המדרש שלח כא ביד ר"ע דס"ל דחד חרוב ומשה הוא תרומתו ש"ע ובשבילו נברא העולם והא דכ' בהברא"ם היינו דבה"א נברא העולם א"כ יכיל הקב"ה ליקח את הארץ מידי אוה"ע וליתן לישראל והוה כעבד שברח מחו"ל לא"י דאין מחזירין אותו לכן יהי' נגאלים אפילו בתוך הזמן כנ"ל. ודו"ק: עג) עי"ל עפי"ד הצפ"ע אופן ד' שכ' לת' הקו' איך הי' יכול הקב"ה לחזור הא מכר את ישראל לפרעה על ד' מאות שנים ולא כשלם הזמן דהא קיימ"ל דהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והקב"ה מכר את ישראל בעד החוב שהי' לו על ישראל ולאחר שעשו תשובה מחל להם החוב ע"ש והנה הר"ת ז"ל כ' הטעם דמוכר שטר חיב לחבירו וחזר ומחלו מחול דיש לבע"ח שני שעבודים שעבוד הגוף ושעבוד הנכסים וכשמוכר א"י למכור שעבוד הגוף דאין קנין נתפס עליו ולכך כיון שהוא מוחל שיעבוד הגוף וממילא נפקע שיעבוד הנכסים שאצל הלוקח דנכסי דאינוש ערבון לי' וכיון שנפקע שיעבוד הגוף של הלוה ממילא גם הערב פטור, והכה התומים [סי' מ"ט ס"ק י"ט] כ' דהא דאמר רבא בבכורות [מ"ח ע"ב] נכסי דבר אינוש אינון ערבין לי' ואין נפרעין מהערב תחלה הוא דוקא אי אמרינן שעבודא לאו דאורייתא שאין הנכסים משועבדים רק שהוא נתחייב והנכסים ערבין לי', אבל א"כ שעבודא דאורייתא עיקר החיוב הוא על הנכסים ע"ש, ולפי"ז כ' המפורשים דר"ת ס"ל שלר"א אבל למד"א שד"א עיקר החייב הוא על הנכסים ל"מ מחילה דאכתי יגבה הלוקח מנכסי לוה דשעבוד הנכסים לא נפקע עכ"ד, והכה בכתובות [פ"ד ע"א] במתני' מי שמת והניח כתובות אשה ובע"ח ויורשים ר"ט אומר יתנו לכושל שבהם ור"ע אומר אין מרחמין בדין אלא יתנו ליורשים שהן צריכים שבועה ויורשים א"צ שבועה וכ' המלה"ר בסוגי' דשד"א אות כ"א דטעמי' דר"ט דס"ל שד"א וכיון דמה"ת משתעבדי נכסי לוה למלוה נמצא הבע"ח והאשה זכו במטלטלין האלו והוי כאלו תפסו אותן ואף דצריכים שבועה הנה שבועה הלזו שהוא מדרבנן לא מגרע שעבוד שלהם שהיא מה"ת וחשוב תפיסה ור"ע סובר שלד"א וכיון דזנות היורשים הוא מה"ת ולהם אין זכי' רק מדרבנן והם אמרו שצריכין שבועה א"כ תקנת השבועה דרבנן מגרע שעבוד דרבנן דלא מחשב כתפיסה ע"ש ודפח"ח ולפי"ז מובן דברי המדרש שלח כא ביד ר"ע דס"ל שלד"א א"כ אמרינן המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ע"כ שפיר יכולים בנ"י להגאל קודם הזמן כנ"ל. ודו"ק: עד) עי"ל עפ"ד הקדמונים דגם ישמעאל נקרא זרע אברהם דאחז"ל בגיטין [ל"ט ע"ב] עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות כי בודאי שיחררו דאל"כ לא הי' מניח לו לעבור על איסור ליקח בת חורין א"כ ה"ה שפחה שהשיאה רבה לב"ח א"כ בזה שמסרה שרה את הגר שפחתה לאברהם בודאי שיחררה שלא יעבור על איסור [עי' באוה"ח הק' ז"ל הובא בדברינו פ' וירא אות ס"ו] והבאתי שם דברי האור צבי דזה נכון למד"א דקהל גרים לא מקרי קהל אבל למד"א דמקרי קהל ל"ש לומר כנ"ל דבודאי שיחררה שרה את הגר שלא יעבור על איסור הא אפילו שיחררה אסורה הגר דהיא מצרית ע"ש, והכה ביבמות [מ"ט ע"ב] מבואר דר"ע ס"ל כר"י דקהל גרים לא מקרי קהל ע"ש ולפי"ז מובן המדרש שלח נא ביד ר"ע דס"ל דקה גרים לא מקרי קהל ובודאי שיחררה שרה את הגר והוה ישמעאל בכלל זרע של אברהם ונשלם הזמן. והבן: עה) עי"ל עפי"ד הנחלת בנימן הקדמון ז"ל מצוה ד' וז"ל ואם נאמר וכו' דישראל יצאו ממצרים בשנת ב' אלפים כפשוטו של סדר עולם זוטא דהי' אותה שכה ב' אלפים תמ"ח לבריאה נמצא דיצאו ב' שנים קודם ליובל החמישים [דשנות ב' אלפים ות"ן שנים המה חמישים יובלות דכשם שמחמשים שנה שנת החמישים הוא יובל כן נמי אחר מ"ט פעמים כ' שנה יש יובל הגדול חמישים שנה שאז הי' הזמן שיצאו ממצרים ביובל הגדול שעבד יוצא לחירות] דכבר ידעינן דזמן תוס' שבת הוא שעה מלבד הבין השמשות דהוא עם שיעור בין השמשות א' מכ"ד ביום ועוד נמצא תוס' קדושה מיובל הגדול הוא אחד מכ"ד ביובל שהוא חמשים שנה דהוי התוספת ב' שנים ועוד ולכן יצאו בשנת מ"ח דאז הוי התחלת תוס' קדושת היובל וכו' ולדעת ר"י בן ברוקה דאמר יובל מתחלתו מקדש א"כ א"ש דשתי שנים קודם התחלת היובל יצאו הואיל ואז הוא תוס' ביובל מקרי תחלת היובל ומקדש ומוציא עבדים עכ"ל הזהב. א"כ מבואר מדבריו דלמד"א דתוס' שביעית מקדש דמוסיפין מחול על הקודש יצאו ב' שנים קודם אבל למד"א דאין מוסיפין מחעה"ק הי' צריכים להיות במצרים עוד ב' שנים ומבואר בר"ה [ט' ע"א] ובכמ"ק דר"ע הוא דס"ל בחריש ובקציר תשבות דאתי לערב שביעית דמוסיפין מחעה"ק ע"ש וזש"א שלח נא ביד ר"ע דס"ל דתוס' שבועות מקדש ויצאו בנ"י ממצרים במוקדם ב' שנים. ודו"ק כי נכון הוא בס"ד: עו) ולפי"ד הנ"ל יל"פ המדרש פליאה הים ראה וינס מה ראה ראה ברייתא דר"י דהנה מבואר לעיל דלכן יצאו ב' שנים קודם יובל