בנין דוד א רפט

דבקה בו קצת קדושה לכן לא עמדה עוד כ"כ הס"א לעזרתו ונעשה קרח מס"א וקרח מקדושה ולא הי' עוד כחו גדול לכן גבר ישראל והי' לו מפלה עכדה"ק דפח"ח, וכ"כ פרעה הי' גדול כחו ע"י ס"א אבל לאחר שהסכים על ישראל שישמרו את השבת א"כ עשה דבר טוב ועי"ז לא תעמוד עוד הס"א לעזרתו ויהי' קרח מכאן וקרח מכאן ועי"ז יהי' לו מפלה, וזש"א הנה עם בנ"י רב ועצום דלכן כחם גדול ממנו על ידי שהסכמתי שישמרו את השבת, לכן אמר הבה נתחכמה לו לבטל את השבת, דאז שוב יהי' כחו גדול ע"י הס"א שלא יהי' לו מפלה. ודו"ק בכל הששה אופנים הנ"ל כי נחמדים המה בס"ד: נג) ולפי"ז יל"פ. הפ' בפ' בשלח ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ד' נלחם להם במצרים ויאמר ד' אל משה נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו, דהנה כחו של מצרים מצד הס"א הי' גדול מאוד כי עמדה לימינו כיון שלא הי' לו שום ניצוץ טוב הלא אמר מי ד' וכו' ע"כ הי' קשה להכניעו, לא כן עתה כשאמר כי ד' כלחם במצרים א"כ בא לו קצת ניצוץ טוב ע"י שהאמין בד' א"כ לא עמדה הס"א עוד לעזרתו כ"כ ונעשה קרח מכאן וקרח מכאן לכן אמר הקב"ה למרע"ה כי עתה בא העת שיהי' לו מפלה, וזש"א ויאמר ד' אל משה נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו, שיהי' לו מפלה כן יאבדו כל אוביך ד'. והבן ונכון בס"ד: כד) הבה נתחכמה לו וכו' וכאשר יענו איתו כן ירבה ופרש"י הבה לשון הכנה ע"ש, ונ"ל עפי"ד הגה"ק שר שלום מבעלזא ז"ל שביאר דברי הש"ס ריש מגילה על העץ אשר הכין לו תנא לו הכין הכוונה דענין הכנה לא שייך רק כשנצמח ע"י ההכנה דבר טוב ומצוה ולא לעבירה ולעשות דבר רע לתלות את מרדכי ולזה הכא לו הכין לתלות את עצמו א"כ נצמח דבר טוב לכן שייך לשון הכנה עכדה"ק [הובא לעיל פ' כח אות ל"ז] וזש"א הבה נתחכמה לו ופרש"י לשין הכנה ולכאורה ל"ש הכנה אלא אם נצמח אח"כ דבר טוב ולא דבר רע לענות את בכ"י, ולז"א וכאשר יענו אותו כן ירבה א"כ נצמח דבר טיב לבני ישראל לכן שייך שפיר לומר לשון הכנה. והבן: כה) הבה נתחכמה וכו' ונלחם בנו ועלה מן הארץ וחז"ל בסוטה [י"א ע"א] הקשו ועלינו מבעי ליה. ונ"ל דהמפורשים הקשו איך ירא פרעה מבנ"י הרי הי' מלך אדיר, ונ"ל דאתחז"ל בסוטה [י"א ע"ב] וכיון שמגיע זמן מולדיהן הולכות ויולדות בשדה וכו' וכיון שמכירין בהן מצרים באין להורגן ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע ומביאין שוורים וחורשין על גבן וכו' וכיון שמתגדלין באים עדרים עדרים לבתיהן עכ"ל, ע"כ שפיר ירא פרעה מבנ"י בראות גודל הנס אשר נעשה עמהם כ"כ יעשה הקב"ה להם נס לגבור המלחמה, וזש"א ונלחם בנו שהי' ירא מפניהם יען ועלה מן הארץ שעלו מן הארץ ע"י כם גדול כנ"ל [ואין מוקדם ומאוחר בתורה והבן] לכן הי' לו מורא מפניהם. והבן וב"ה הדבר נכון: כו) ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות וכו' וראיתן על האבנים אם בן הוא והמתן אותו ואם בת הוא וחי', במדרש סימן מסר הן זכר פניו למטה כדרך בריאותו מן העפר ונקיבה פניה למעלה הדא את אמר מצלע נבראת דלא כמד"א דו פרצופין נבראו דא"כ גם נקבה נבראת מן העפר בפעם אחת עם האדם] והקשה בחוט המשולש למה אמר להם פרעה הטעם שכל או"א כדרך בריאותו מביט וכמד"א מצלע נבראת ולא כמד"א דו פרצופין נבראו לא הי"ל לומר רק הסימן, ונ"ל דחז"ל תמהו למה צוה פרעה רק על הזכרים ולא על הנקיבות, והיטב אשר דיבר הח"ס ז"ל לתרץ דאחז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר ואם האיש מזריע תחלה יולדת נקבה והנה הסברא נותנת שאם המצרי הי' מאנס בת ישראל הי' המצרי מזריע תחלה ויולדות נקבה כי האשה ל"ה מתאוה לו כי נאנסה, וישראל העייף מעבודת הפרך הסברא נותנת דאשה מזרעת תחלה כמ"ש חז"ל שהנשים השתדלו להרבות התאוה לבעליהן, ולכן צוה פרעה להרוג הזכרים דהמה בודאי מאיש ישראל ולהחיות הנקבות שהמה בודאי בנות מצרים ודפח"ח, וכ"ז נכון לדברי חז"ל דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר ואם האיש מזריע תחלה יולדת נקבה אבל אי נימא כדעת הסוברים דהשכל גוזר להיפך דאשה מזרעת תחלה יולדות נקבה ואם האיש מזריע תחלה יולדת זכר א"כ הי' עושה פרעה דבר זר להרוג הזכרים ולהחיות הנקיבות כי הי' לו לומר להיפך להרוג הנקיבות שהמה בודאי בנות ישראל כיון שהאשה מזרעת תחלה יולדת נקיבה ולהחיות הזכרים כי המה בנות מצרים כמובן, והנה ביפ"ת שמות כ' דיש חילוקי דעות אי מזרע אב המזריע תחלה נבראת נקיבה ואם האשה מזרעת תחלה יולדת זכר או להיפך, וכ' בנחלת יעקב דתלי' אי מצלע נבראת האשה או דו פרצופים נבראו דאם נימא דמצלע נבראת א"כ חזינן דמעצם האיש נבראת נקיבה וכ"כ נימא דמעצם האשה נבראת זכר שפיר י"ל דאשה מזרעת תחלה יולדת זכר ואם האיש מזריע תחלה ילדת נקיבה