בנין דוד א כח

אברהם ברודא ז"ל דלכאורה איזה שייכות יש לחטא האדמה עם חטא האדם שבשעה שנענש האדם נתקללה גם היא, וכ' דהנה ידוע שבעץ הדעת הי' טעם העץ ופרי' שוה משא"כ יתר האילנות לא הי' בהעץ טעם כלל, והנה אחז"ל חולין [קט ע"ב] דכל מה דאסר לן רחמנא שרא לן כוותי', וזה הי' ג"כ טענת הנחש דל"ל דהקב"ה אסר לי' לאדה"ר העץ הדעת דאם כץ מאי שרי כוותי' דל"ל דשרי שאר אילנות, דז"א דבעץ הדעת הי' טעם העץ והפרי שוה משא"כ בשאר אילנות וא"כ לא הוי כוותי' וע"כ דבעץ הדעת גופא אסר העץ ושרי הפרי כנגדו, ועי"ז הטעה לאדה"ר לאכול מהפרי וכ"ז הי' רק ע"י שהארץ שינתה ולא הוציאה טעם העץ כהפרי, כי באם הי' גם בשאר אילנות טעם העץ כהפרי, אז בטל טענת הנחש דשפיר איכא למימר דבעץ הדעת אסר מכל וכל וכנגדו שרי לן כוותי' ביתר אילנות העץ והפרי, וא"כ היתה הארץ הגורמת לחטא אדה"ר, לכן בשעה שנתקלל האדם נפקדה גם היא עכ"ד ודפח"ח. והנה איתא במדרש תלים צ"ב מפני מה בשאר הימים כתיב ויהי ערב ויהי בקר ובשבת לא כתיב א"ר לוי מלמד שבשבת לא שקעה שמשה ויום הששי ושבת כיומא חדא, והי' ל"ו שעות ביחד יום אחד, והנה בשמנה לחמו כ' הטעם דלא שקעה שמשה משום דהקב"ה אמר לאדם כי ביום אכלך ממנו מות תמות, אך אח"כ ע"י שפגע בקין ביום השבת וראה שעשה תשובה עשה ג"כ אדה"ר תשובה כמבואר במדרש ולפי"ז אם הי' אז לילה לא הי' נפטר אדה"ר מגזירת הקב"ה ביום אכלך וכו' והי' מת בערב שבת, ויען כי לא חפץ הקב"ה במות המת כי אם בשובו מדרכו וחי' לכן לא שמשה אפלה באותו לילה והי' יום אחד עד אחר שבת וא"כ עדיין לא כלתה זמן הגזירה של ביום אכלך וכו' וביני ביני עשה תשובה והועילה לו התשובה דהגזירה יחשב יומו של הקב"ה שהוא אלף שנים ולא יומו של אדם שהוא יומא חדא עכדפח"ח, ונקדים עוד הקדמה קטנה מש"כ ביער"ד [ח"א דרוש י"א] בתחלתו לישב פרכת הש"ס על מה דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש וכי תשיעי הוא והלא עשירי הוא, וכ' הוא ז"ל באופן נחמד עפי"ד המד' הנ"ל דבשבת בראשית לא שקעה שמשה והי' יום הששי ושבת כיומא חדא א"כ לפי"ז הגם דבאמת הי' שני ימים אבל היינו רק למנין ימות הלבנה אבל למנין ימות החמה לא הי' רק יום אחד כי החמה לא שקעה ביום ההוא רק פ"א א"כ לפי"ז הי' יוה"כ הראשון לפי מנין ימות הלבנה ביום עשירי לחודש ולמנין ימות החמה הי' אז רק תשעה לחודש וע"כ שפיר קאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש ר"ל ביוה"כ הראשון של שנת הבריאה ולמנין ימות החמה עכדפח"ח ועתה נבא בעהשי"ת לביאור המדרש, ויאמר אלקים וגו' עץ פרי וגו' ההד"ר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש פי' דכיון דהשי"ת צוה שתוציא הארץ עץ פרי שיהי' טעם העץ והפרי שוין, והארץ שינתה ולא הוציאה רק עץ עושה פרי שהעץ לא הי' בו טעם כלל א"כ זאת גרמא לו לאדם שיחטא כי אם הי' בכל האילנות טעם העץ כהפרי אז לא הי' אוכל מעה"ד כי שפיר שרי לן כוותי' בשאר אילנות משא"כ עתה שהארץ קלקלה ולא הי' טעם העץ כהפרי רק בעה"ד ההכרח לומר דשרי לן כוותי' הוא באותו עץ עצמו כי לא אסר רק העץ אבל לא הפרי כנ"ל, וכיון שחטא אדה"ר הי' ההכרח שלא תהי' שקעה השמש ושפיר כאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש אעפ"י שביום העשירי מתענין כי באמת למנין ימות החמה לא הי' יוה"כ הראשון רק בתשעה לחודש ודו"ק והדבר נחמד בס"ד: מד) עויל"מ המדרש הנ"ל ויאמר א' תדשא הארץ דשא וכו' עשה פרי למינו. וכו' ותוצא וכו' למינהו ואחז"ל חולין [ס ע"א] בשעה שאמר הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים קו"ח וכו' ומה אילנות שאין דרכם לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו אנו עאכו"כ ומיד כל אחד ואחד יצא למינו פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו וכ' ביער"ד [ח"א דרוש ז'] לפרש עפמש"א חז"ל ב"ב [ט"ז ע"ב] דהשטן יורד ומסית ועולה ומקטרג, וה"ט דהוא מאותן המלאכים שאמרו בשעת בריאת העולם אל יברא האדם דעלול לחטוא והקב"ה לא שמע לדבריהם וברא את האדם ויען כי עביד איניש לאחזוקי דבריו ע"כ שולח חציו לבני אדם שיחטאו ועולה ומקטרג כאומר להקב"ה ראה יפה אמרתי שאל יברא האדם אך לכאורה שוברו בצדו הלא הוא המיסית וממנו יצא הרשע שיחטא האדם ואיך יכול הוא לקטרג אבל הוא מקטרג שהאדם חוטא מפאת חומרו ולא מצד היצה"ר המסית ומאן מפיס מי הוא הגורם הראי' הוא כשאנו רואים הדשאים שיש להם חומר עכור יותר מהאדם עכ"ז ניצוץ הקדושה אשר בקרבם הכריע את טבעם לשמוע בקול ד' ולצאת למינהו מזה נתברר דהאדם חוטא רק מפאת המסית היצה"ר לכן יפה עשה הקב"ה שברא האדם כי החטא הוא רק מפאת היצה"ר ממילא לא יכול לקטרג וזה שאחז"ל בשעה שאמר הקב"ה למינהו ונשאו הדשאים קו"ח ויצאו למינהו לעשות רצון קונם א"כ מוכח מזה אשר האדם אינו עלול לחטוא מצד חומרו רק מפאת יצרו לכן פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו שעשה את האדם ע"ש דבריו הנחמדים והנה איתא במדרש למה לא כאמר ויהי