בנין דוד א רכג

עצמך ולכאורה הלא הכנה ל"ש אלא למצוה ולא לעבירה ולז"א כי לא ידע כי כלתו הוא א"כ הוה דבר מצוה דגם האשה מצוות על לשבת ומסייעת לפו"ר כנודע לכן שייך הכנה: ע) ותאמר חותמך ופתילך ומטך בבעה"ט במסורה ומטך אשר הכית בו את היאור מלמד שזה המטה הוא המטה שנעשה בו כל הנסים, וכ"ל עפי"ד המלא העומר ז"ל כי תמר נתחכמה לקחת לערבון חותמך ופתילך דווקא כי אחז"ל יבמות [קכ עב] דטבעת לא מושלי אינשי ע"ש ופתילך הוא ג"כ מילי דמצוה היינו טלית ותפילין דמבואר במהרי"ל ז"ל דאין לחוש לשאלה ולא יהי' יהודה יכול לומר שהשאילן לאחר וממנו הרה ודפח"ח, אמנם יקשה למה לקחה גם את המטה, ולז"א המסורה ומטך וכו' שהוא המטה שנעשה בו כל הנסים ואין לך כלי חשוב ושל מצוה יותר ממנו דאין לחוש לשאלה, והבן: עא) ויהי כמשלש חדשים ויגד ליהודה וכו' וגם הרה וכו' ותאמר הכר כא למי החותמת וברש"י ויהי כמשלש חדשים דהוה רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם ופי' השפ"ח דאף דאין הכרת העובר עד ג' חדשים היינו דילדה לט' אבל בילדה לז' העובר כיכר בב' חדשים ויום אחד ע"ש, ונ"ל דהכה אחז"ל מכות [כג עב] דמנ"ל דנולדו מיהודה דילמא כי היכי דאזיל איהו לגבה אזיל איניש אחרינא ג"כ לגבה ואמר רבא דילמא יהודה כיון דחשב ירחי ויומי ואיתרמי דחזינן מחזקינן דלא חזינן לא מחזקינן ע"ש, והעיר בבנין אריאל הרי קיימ"ל דאזלינן בתר רוב נשים דילדן לט' א"כ אדרבה הרי טפי איכא למימר דאזיל איניש אחרינא לגבה קודם מעשה דיהודה מספר ירחים שנוכל לחשוב מאז עד עתה ט' חדשים ע"ש דפח"ח אמנם הדבר נכון לפי"ד התפ"י לפ' למי החותמת דער ואונן שמשו שלא כדרכן כמחז"ל א"כ היתה תמר עוד בתולה ומעיינה חתום ולא פתוח בשעת מעשה ולזה אמרה למי החותמת א"כ לא זינתה עם אחר ודפח"ח א"כ אא"ל דאזל איניש אחרינא לגבה קודם מעשה יהודה דהא עוד הי' מעיינה חתום. ולפי"ז מובן הפ' ויהי כמשלש חדשים שהי' ניכר העובר וידעו כי יולד לז' א"כ שוב יש לחוש שמא אזיל איניש אחרינא לגבה מקודם כנ"ל ע"כ הי' לה ההכרח לומר למי החותמת דאין לחוש לזה דהא הי' מעיינה חתום אבל אם לא הי' ניכר העובר כמשלש חדשים רק לשלשה חדשים ממש דיולד לט' א"כ לא הי' שום חשש לחוש שמא אזיל איניש אחרינא לגבה דכיון דלא חזינן לא מחזקינן, וזש"א ויהי כמשלש חדשים וכו' וגם הרה דניכר העובר א"כ יש לחוש שמא אזיל איניש אחרינא נמי לגבה כד' הבנין אריאל הנ"ל ולזה אמרה הכר כא למי החותמת דהי' מעיינה חתום כדברי התפ"י הנ"ל, ודו"ק והדבר נכון בס"ד: עב) ויהי כמשלש חדשים וכו' הוציאוה ותשרף ופרש"י רובו של ראשון ורובו של אחרין ואמצעי שלם ובשפ"ח דאף דאין העובר ניכר עד ג' חדשים היינו בילדה לט' ולא בילדה לז' כנ"ל ע"ש ונ"ל דהמפורשים הקשו למה דנה יהודה תיכף לשריפה איך לא חש דלמא היא הקדשה אמנם לק"מ דהא רוב נשים יולדת לט' א"כ אין הולד ניכר רק אחר ג"ח א"כ כיון דידע יהודה שלא עברו עוד ג"ח מזמן שבא על הקדשה א"כ אין לחשוב עלי' שהיא הקדשה, וזש"א ויהי כמשלש חדשים וכו' וגם הנה הרה ולא שהי' ניכר אחר עבור ג"ח דא"כ לא הי' אומר שתשרף דדילמא היא הקדשה, אך כיון שהי' ניכר כמשלש חדשים א"כ אין לחשוב שהיא הקדשה כנ"ל לכן אמר ותשרף ודוק: עג) ויהי כמשלש חדשים וכו' ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף במדרש אפרים מקשאה תלמיד שלר' מאיר אמר בתה של שם היתה שהוא כהן לפיכך דנוה בשריפה וכ"ל דהמפורשים הקשו דהא הא דדנה בשריפה שהיתה כבת כהן שזינתה משום שהיתה זקוקה ליבום יש לה דין כאשת איש כמבואר בקדמונים ושיטת זקיני הח"צ ז"ל דקטלנית פטורה מיבום אם היבום חושש לייבם מחמת סככה א"כ הרי כבר גדל שלה וידעה דאינו רוצה לייבם מחשש סכנה ואינה זקוקה עוד ליבום ואמאי דן אותה לשריפה והיטב אשר דיבר בחוט המשולש לת' דאיתא בנדה [ח' ע"א] דאין עובר כיכר עד ג' חדשים וכ"ז אם יולדת לט' חדשים אבל אם יולדת לז' העובר כיכר בב' חדשים ויום אחד כמבואר ברש"י ובשפ"ח עה"פ כמשלש חדשים ע"ש, וקיימ"ל דרוב נשים יולדת לט' חדשים ולא לז' חדשים ולכן כשאמרו ליהודה כי זנתה תמר וגם הרה שכבר היכר העובר חשב יהודה שבודאי כבר זנתה ג"ח מקודם דמהיכא תיתי נחשוב שיולדת לז' דהא רוב נשים יולדת לט א"כ זכתה קודם שגדל שלה ועדיין היתה זקוקה ליבום דאא"ל לומר שזכתה לאחר שגדל שילה ולא עברו עוד ג"ת דא"כ לא הי' ניכר העובר לכן דן אותה בשריפה ודפח"ח, והנה מבואר שם בנדה דר"מ הוא דס"ל דאין העובר ניכר עד ג"ח דתניא סומכוס אומר משום ר' מאיר עובר ניכר לשלשה חדשים, ולפי"ז מובן המדרש הנ"ל אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר שהי' תלמידו א"כ ס"ל כרבו דאין העובר ניכר עד ג"ח לכן חשב יהודה שזכתה בעודה זקוקה ליבם כנ"ל לפיכך דנוה בשריפה, ודוק: