בנין דוד א רב

שמר את התורה הא מעת שזרחה לו השמש שמר את השבת וה"ה כל התורה ולזה אמר ר' יצחק ויקח את האבן דכולן נבלעו באחד דנעשו מכל האבנים אבן אחד א"כ הוה שינוי ושינוי מועיל בנעבד כדברי הפני"פ הנ"ל, והבן ונכון בס"ד: עד) ויזרח לו השמש וכו' ע"כ לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה וכו' עד היום הזה, וכ"ל דאחז"ל חולין [צא ע"ב] ויזרח לו השמש וכי לו לבדו זרחה אר"י שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו ע"ש, וכ' היפ"ת הטעם דכבר הבטיח הקב"ה לכח יום ולילה לא ישבותו לכן הי' מהכרח לפרוע אותן ב' שעות שהשקיע שלא בעונתה להיות זרחה ב' שעות מקודם והנה הקדמונים ז"ל הקשו איך שמרו האבות את השבת הא ב"נ ששבת חייב מיתה ולחומרא הי' להם דין ב"כ ותי' דעכצ"ל דיצאו לגמרי מדין ב"נ אף לקולא עכ"ד כ"ז נכון למד"א דיום ולילה לא ישבותו קאי על האדם דב"נ ששבת חייב מיתה אבל למד"א כנ"ל דיום ולילה וכו' קאי על העתים שלא ישתנה ולא על האדם ומותר לב"נ לשבות א"כ שוב י"ל דלחומרא הי' להאבות דין ב"נ ואפ"ה שבתו בשבת דגם לב"נ מותר לשבות, ונודע דברי הפר"ד דאם נימא דיצאו מדין ב"כ גם להקל לא חטא יעקב בב' אחיות דנתגיירו וכקטן שנולד דמי ולא הי' אחיות כלל אבל א"כ דלהקל לא יצאו מדין ב"כ ולא הי' מועיל הגירות א"כ שוב איכא איסור ב' אחיות ע"ש והכה בנועם מגדים פ' מקץ כ' לת' הא דכ' ע"כ לא יאכלו וכו' עד היום הזה, וכי הי' ס"ד שלא יהי' נוהג לעולם וכ' לת' ותו"ד דמבואר בזה"ק דכשנגע את כף הירך פגם במדת נצח עד דאתא שמואל הנביא ותיקן הפגם ע"ש וקיימ"ל דבר שנאסר במנין אע"ג שבטל הטעם לא בטלה הגזירה ומבואר בפר"ח יו"ד סי' ט"ו דזהו אם הגזירה הי' לכל ישראל אבל אם לא הי' לכל ישראל אם בטל הטעם בטל הגזירה והנה איתא בס' חסידים הובא בילקוט ראובני דלכן נאסר גיד הנשה דחטאו השבטים שהניחו את הזקן לבדו ואירע לו שנגע האיש בכף ירכו ע"ש, א"כ לפי"ז י"ל דהגיד לא נאסר לבנימן ובניו דבנימן הי' חף מפשע שלא הי' נולד עדיין א"כ לא היתה הגזירה לכל ישראל, אבל אי נימא כמו שכ' הקדמונים דלכן נאסר גיד הנשה עבור חטא שנשא יעקב ב' אחיות דירך כהנה תחלה א"כ נאסר הגיד לכל השבטים גם לבנימן ולז"א ע"כ לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה עד היום הזה היינו לעולם אע"ג דתיקן שמואל הנביא את הפגם מ"מ דכיון דהגזירה היתה בשביל שנשא ב' אחיות והי' הגזירה לכל השבטים לכן אעפ"י שנתבטל הטעם הגזירה לא נתבטלה דלא היתה הגזירה בשביל שהניחו את הזקן כד' הס' חסידים עכ"ד דפח"ח בתוספות הצריך לענינינו. ולפי"ז מובן המקראי קודש ויזרח לו השמש שמש הבאה בעבורו זרחה בעבורו לפרוע אותן ב' שעות כי הבטיח הקב"ה שיום ולילה לא ישבותו שלא ישתנו העתים א"כ קאי הקרא על העתים ולא על האדם ומותר לב"נ לשבות ע"כ שבתו שפיר האבות בשבת ובאמת לקולא ל"ה להם דין ישראל א"כ חטא ואע"ה במה שלקח ב' אחיות ולכן נאסר גיד הנשה והיתה הגזירה לכל ישראל וממילא אע"ג שבטל הטעם הגזירה לא נתבטלה ע"כ לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה וכו' עד היום הזה דנאסר לעולם אף שאחר שתיקן שמואל את הפגם, ודוק כי נכון הוא בס"ד: עה) עי"ל עפי"ד המפורשים דמזה דשקעה וזרחה השמש שלא בזמנה כשמע דקרא דיום ולילה לא ישבותו קאי על האדם דאסור לב"כ לשבות יום אחד ולא על העתים דלא ישתנו דהא חזינן דנשתנו עכ"ד, ולפי"ז עכצ"ל דהי' להאבות דין ישראל גם לקולא ולא דין ב"נ דהא שמרו את השבת כמבואר במדרש וב"נ ששבת חייב מיתה, והנה המפו' הקשו על הא דכ' ע"כ לא יאכלו בכ"י את גיד הנשה דנאסר עוד לבני יעקב הא התוס' הקשו איך חל איסור גיד על אבמה"ח ות' דאבמה"ח אינו חל עד שיולד וברשב"א הטעם דכ"ז שהוא בבטן יש לו היתר ע"י שחיטה דבן פקועה מותר לישראל א"כ איך חל איסור גיד לבני יעקב הא הי' להם דין ב"כ לחומרא ובן פקועה אסור להם אמנם א"כ דגם לקולא הי' להם דין ישראל א"כ בן פקועה הי' מותר להם ושפיר חל איסור גיד דאיסור אבמה"ח אינו חל עד שיולד כנ"ל, [ועי' תוס' שם ד"ה קדשים דלאוה"ע לא נאסר והבן] וזש"א ויזרח לו השמש אר"י שמש הבאה בעבורו שקעה בעבורו א"כ עכצ"ל דיום ולילה לא ישבותו אתי לב"נ ששבת שחייב מיתה כנ"ל א"כ עכצ"ל דהי' להאבות דין ישראל גם לקולא כנ"ל וא"כ הי' מותר להם בן פקועה ושפיר חל איסור גיד כנ"ל, ע"כ לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה דשפיר הי' חל האיסור גיד. ודוק: עו) עי"ל עפי"ד הנ"ל דמזה ששקעה וזרחה החמה שלא בזמנה כשמע דהי' להאבות דין ישראל גם לקולא, ועפי"ק התוס' הנ"ל איך חל איסור גיד על אבמה"ח, ובישיע"ק יו"ד ס"ה כ' לת' אע"ג דבעינן שאיסור גיד יחול מחיים מ"מ חל כשמפרכסת דפקע איסור אבמה"ח לישראל ומ"מ הרי כחי וכ"ז א"נ דהי' לבני יעקב דין ישראל גם לקולא דאל"כ הלא אסור להם מפרכסת ואאחע"א ולפי"ז מובן ההמשך ויזרח לו השמש ע"כ לא יאכלו בנ"י את גיד הנשה, והבן וקצרתי: