בנין דוד א קסה

מבית אביו אימתי החזירן בחזרתו לבית אביו הדד"כ וזרח לו השמש [עי' לעיל אות כ'] דהנה אחז"ל ויצא יעקב וכו' שקפצה לו הארץ והטעם דנעשה לו נס שקפצה לו הארץ איתא בתפ"י דאותו היום הי' יום א' של פסח ושיטת הרמב"ם ז"ל דתחומין יותר מי"ב מיל אסור מה"ת לכן קפצה לו הארץ דאין תחומין למעלה מעשרה דהאבות שמרו את השבת ויו"ט. והכה הקשו איך שמרו האבות אפילו את השבת הא ב"כ ששבת חייב מיתה דכ' יום ולילה לא ישבותו אולם י"ל דס"ל כמד"א במדרש דיום ולילה לא ישבותו לא קאי על האדם אלא על העתים דלא ישתנה מיום ללילה ומלילה ליום א"כ יכול ב"נ לשבות ע"כ שפיר שובתו האבות בשבת. והכה לכאורה נשמע כמד"א דיום ולילה לא ישבותו קאי על האדם ולא על העתים דהא חזינן דבא השמש ששקעה ב' שעות מקודם דנשתנה העת. אמנם הדבר נכון דהא כ' ויזרח לו השמש ואחז"ל שזרחה שתי שעות מקודם לפרוע הב' שעות ששקעה חמה בצאתו מבית אביו וכ' ביפ"ת דלכן אחז"ל במדרש החזירן בחזרתו לומר דהי' מההכרח לפרוע הב' שעות דכבר הבטיח הקב"ה לנח דיום ולילה לא ישבותי שלא ישתנה העתים ונשתנה ששקעה החמה ב' שעות מקודם ע"ש. ולפי"ז מובן המדרש ויצא יעקב וכו' כי בא השמש א"כ יקשה למה קפצה לו הארץ דאין לומר כנ"ל שלא יעביר על איסור תחומין דהא לא שמרו האבות את השבת ויו"ט דב"נ ששבת חייב מיתה דקאי הקרא דיום ולילה לא ישבותו על האדם ולא על העתים דהא חזינן דבא השמש ששקעה שלא בעונתה ולז"א במדרש אימתי החזירן בחזרתו דכ' ויזרח לו השמש לקיים הבטחת השי"ת לנח דיום ולילה לא ישבותו דקאי על העתים כדברי היפ"ת הנ"ל. א"כ ב"כ ששבת אינו חייב מיתה ושפיר שמרו האבות את שבת ויו"ט לכן קפצה לו הארץ שלא יחלל את היו"ט. והבן ונכון בס"ד: כד) עי"ל דשאל המין [ב"ב י' ע"א] את ר"ע אם ד' אוהב את עניים למה אינם מפרנסם ומשל למלך שכעס על עבדו והלך אחד והאכילו הלא כועס עליו המלך א"כ הצדקה לעבירה יחשב. וא"ל שבנ"י בנים למקום ואם המלך כועס על בכו והלך אחד והאכילו דורן משגר לו המלך ולכן צדקה למצוה יחשב ע"ש. והנה הקדמונים ז"ל כ' דלכן אנו מצווים על השבת ועל יו"ט ולא אוה"ע לפי ששבת ויו"ט המה שרביטו של מלך ואסור לעבד להשתמש בשרביטו של מלך אבל אנחנו בנים למקום ע"כ משתמשים בשרביטו וזש"א וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך דבנ"י המה בנים למקום ולא עבדים ע"כ הצדקה והמעשר שנותנים למצוה יחשב. ולכן כאשר ראה האבן גדולה עפ"י הבאר לא גל בעצמו את האבן דמצווה על שמירת שבת ויו"ט כיון דהוא בן למקום משתמש בשרביטו של מלך לשמור שבת ויו"ט. וע"כ נאספו שמה כל העדרים והם גללו את האבן כדברי התפ"י הנ"ל: כה) וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך ופרש"י ז"ל שצפה שאינה נכנסת עמו לקבורה ונ"ל עפיד"ק דו"ז הגה"ק אדמו"ר ז"ל בדברי יחזקאל פ' חיי עה"פ ותשא רבקה את עיני' וכו' ופרש"י ותתכס וכו' כמו ותקבר ותשבר דעשתה עצה בנפשה שלא יהי' לה ח"ו תאוה ע"כ שברה התאוה ע"י שחשבה ותקבר שעומדת להקבר היינו יום המיתה וזהו ותקבר ע"י זה ותשבר שברה התאוה ע"ש וקצרתי. א"כ בודאי יאע"ה בעת שנשק לרחל שבר את התאוה ע"י שזכר את יום הקבורה וממילא ראה ג"כ שאינה נככסת עמו לקבורה וזש"א וישק וכו' ויבך דע"י הנשיקה בא לבכי' שצפה שאינה נכנסת עמו לקבורה: כו) עיל"פ דנודע דלכן לא נקברה רחל עמו בא"י שלא יהי' איסור ב' אחיות דהאבות קיימו את התורה רק בא"י דיש לארץ כנען דין א"י דמוחזקת מאאע"ה. והנה הא דלא היו בכ"י בגלות מצרים רק רד"ו שנים איכא ב' טעמים. א) מבואר לעיל פ' תולדות אות ס' דגם על בני ישמעאל חל הגלות דאע"ג דכ' זרעך ישמעאל ג"כ בכלל זרעך כי אאע"ה שיחרר את הגר שלא יעבור באיסור שפחה ולא הי' בן האמה דל"ש לומר דעדל"ת ולא שיחרר את הגר דל"א עדל"ת כיון דבדידה ליכא עשה דאיכה מצווה על פו"ר. ב) דהגלות התחיל משנולד יצחק ונשלם הזמן והא דכ' כי גר יהי' זרעך בארץ לא להם היינו שהארץ לא יהי' של העכו"ם וארץ כנען שייך להכנענים דהא גם כנען היא ארץ לא להם דמוחזקת לאאע"ה ע"י בפני"פ מזה. והכה אחז"ל דרכו של איש לחזור אחר האשה ואין דרכה של אשה לחזור אחר האיש ואיתא הטעם כיון דלא מיפקדה אפו"ר. והנה באגרת שמואל על רות כ' מ"ש יתן ד' את האשה הבאה אל ביתך כרחל ולאה אשר בנו שתיהם. וכ' האלשיך ז"ל כי היא באה אליו כמו רחל ולאה כי רחל באה לקראתו וכ"כ לאה יצאה לקראתו על אם הדרך ואמרה לו אלי תבא ולכן כ' שתיהם לשון זכר ולא כ' שתיהן לשון נקבה יען שעשו כמעשה זכרים כי דרך האיש להחזור אחר האשה ולא האשה אחר האיש והמה חזרו אחר האיש עכ"ד ולפי"ז א"ש ההמשך ויהי כאשר ראה יעקב את רחל וכו' ויבך ואמחז"ל שצפה שאינה נכנסת עמו לקבורה דכאשר ראה שרחל באתה לחזור אחריו ע"כ ס"ל דאשה מצווה אפו"ר א"כ י"ל דאאע"ה לא שיחרר את הגר