בנין דוד א קס

ושקעת במערב ופריך דילמא יוצאת במזרח ויצאת רק דרך אחוריו כעבד הנוטל פרס מרבו ולעולם שכינה במזרח וא"כ לסברת המקשן דשכינה במזרח ועכצ"ל דיוצאה דרך אחוריו וס"ל דאע"ג דכ' והשמש יצא על הארץ מ"מ מקרי יציאה דיציאה דרך אחוריו שמי' יציאה א"כ לא כשמע חזקה מנגעים דהא י"ל דיצא דרך אחוריו אבל אי אמרינן שכינה במערב ושפיר יוצאת ממזרח למערב לא דרך אחוריו א"כ י"ל דיציאה דרך אחוריו לא שמי' יציאה ע"כ שפיר נשמע חזקה מנגעים ע"ש. והנה בפני"פ ובאש דת הקשו איך לקח יעקב אבינו את האבן למצבה למזבח לפימ"ש התוס' ע"ז [מה ע"א] בשם הירושלמי לפמ"ש שם דאין לך הר שלא עבדו ע"ז איך בנו ביהמ"ק על הר המורי' ותי' דהי' עפ"י הדיבור ע"ש. א"כ יקשה איך לקח יעקב האבן מאבני המקום שהוא הר המורי' למצבה שהוא מזבח הא קיי"ל הר שנעבד אבניו אסורים למזבח ע"ש אולם באמת לק"מ לפימש"כ המפורשים דלכן עשה אאע"ה את הר המורי' למזבח כיון דהי' עפ"י הדיבור ר"ל שאמר הקב"ה שלא עבדו להר מעולם א"כ שפיר לקח יאע"ה האבן למזבח דאזלינן בתר חזקה כמו שלא עבדו העכו"ם להר המורי' עד עקידת יצחק כמ"כ לא עבדו אח"כ. ולפי"ז מובן המשך הפ' ויפגע וכו' כי בא השמש ואחז"ל ששקעה שלא בזמנה א"כ כשמע מזה דשכינה במערב כדברי הארץ חמדה הנ"ל. א"כ י"ל דיציאה דרך אחוריו לא שמי' יציאה כנ"ל מדברי הפתח האהל א"כ ממילא נשמע דאזלינן בתר חזקה מנגעים כנ"ל והי' ראוי האבן למזבח כנ"ל. ולכן ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה למצבה שהוא המזבח והבן וב"ה הוא דבר נחמד: ז) ולפי"ד הארץ חמדה הנ"ל דנשמע דשכינה במערב מדכ' כי בא השמש. יל"פ דהזוה"ק ויצא יעקב וכו' כי בא השמש ר"ח פתח ואמר וזרת השמש ובא בשמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. דמבואר בתוס' ברכות [ב' ע"ב] דזריחת השמש כקרא יציאה ושקיעתה ביאה ע"ש. ולכאורה איפכא מיבעי וכ' כ"ק מוחז"ל הי"מ לתרץ עפי"ד חז"ל דחמה יוצאה במזרח ושוקעת במערב ליתן שלום לקונה דשכינה במערב. ולכן שפיר הזריחה נקרא יציאה והשקיעה נקרא ביאה כיון שבאתה למקום השכינה הקדושה ולפי"ז כ' לפ' הפ' הנ"ל וזרח השמש היינו שקיעה ולכאורה איפכא מיבעי' ולז"א ואל מקומו ר"ל אל השכינה שנקראת מקומו של עולם שואף זורח ר"ל שרצונה לבוא להשכינה. הוא שם ר"ל השכינה שם במערב. ולכן נאמר ובא השמש שהשקיעה נקרא ביאה שבאתה להשכינה ודפח"ח. וזש"א כי בא השמש א"כ נשמע דשכינה במערב לכן פתח ר"ח ואמר וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם דלכן נקרא זריחה יציאה ושקיעה ביאה יען שהולכת למערב שהשכינה במערב. ונכון בס"ד: ח) וילן שם כי בא השמש וכו' וישכב במקום ההוא ופרש"י ז"ל באותו מקום שכב אבל י"ד שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה שהי' עוסק בתורה ותמהו המפו' הלא גם בכאן הי' יכול לעסוק בתורה. ונ"ל דאיתא במדרש לחד מד"א דקרא דיום ולילה לא ישבותו קאי על האדם דב"נ ששבת ממלאכה חייב מיתה וחד מד"א דקאי על העתים דיום ולילה לא ישבותו שלא ישתנה מיום ללילה או מלילה ליום ונ"ל דפליגי בזה אי ב"נ העוסק בתורה חייב מיתה כר"י או כר"מ דהוא ככה"ג סנהדרין [נט ע"א] דהנה ש"ב הגאון השו"מ ז"ל בדב"ש כ' הטעם דב"נ ששבת חייב מיתה דאחז"ל יפה ת"ת עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכיון דס"ל דב"כ אסור בתורה א"כ לא כשאר לו אלא לעסוק במלאכה להשכיח עון דבז' מצות חייב גם ב"כ ודפח"ח. ולכן למד"א דיום ולילה לא ישבותו קאי על האדם עכצ"ל דס"ל דב"כ אסור בתורה אבל מאן דס"ל דקאי על העתים ולא על האדם דס"ל דב"נ מותר בתורה א"כ אא"ל דקאי על האדם דאסור לשבות כדי שישכיח עון הא יכול להשכיח עון ע"י שיהי' עוסק בתורה. והנה אחז"ל במדרש כי בא השמש ששקעה לו החמה שלא בעונתה שתי שעות ע"ש ולפי"ז מובן הפ' וילן שם כי בא השמש ששקעה שלא בזמנה א"כ אא"ל דקרא דיום ולילה לא ישבותו קאי על העתים דהא חזינן דנשתנה העת וע"כ דקאי על האדם דיום ולילה לא ישבותו דב"כ ששבת חייב מיתה ועכצ"ל הטעם דחייב מיתה כיון דב"כ העוסק בתורה חייב מיתה ע"כ צריך לעסוק במלאכה להשכיח עון וז"א וישכב במקום ההוא דכאן שכב אבל הי"ד שנים שהי' בבית עבר לא שכב בלילה שהי' עוסק בתורה דסבר דב"נ מותר לעסוק בתורה. אבל כיון שראה דשקעה השמש דנשמע מזה דב"כ אסור לעסוק בתורה ונודע דלחומרא הי' להאבות דין ב"נ] לכן שכב שלא הי' יכול לעסוק בתורה [ועי' מש"כ לקמן פ' וישלח עה"פ ויזרח לו השמש שפרע הקב"ה השתי שעות ששקעה דמאז הי' מותר לעסוק בתורה] והבן ונכון בס"ד: ט) וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי וכו' וידר יעקב נדר לאמר וכו'. ונ"ל ההמשך דמבואר במדרש דיעקב הלך אצל זויגיו לקח הב' אחיות שידע שהמה זוגיו והכה הראשונים הקשו איך לקח יעקב ב' אחיות שאסרה