בנין דוד א טו

את עינו. העין להיות עומדת בראשית התיבה אזי טמא הוא ודפח"ח. וז"פ אשר עשה משה, שהי' כחו כ"כ שעשה לעיני כל ישראל. היינו אות העין של כ"י בראשית שתהי' עומדת בראשית התיבה שלא יהי' תיבת נגע רק תיבת ענג. והבן: יג) עוי"ל עפיד"ק של העבודת ישראל ז"ל פ' שופטים לפרש מאמר חז"ל חגיגה (ב ע"א] סומא בא' מעיניו פטור מהראייה, דהשי"ת ברא את האדם בשני עינים באחד לראות גדלות השי"ת שברא השמים והארץ וכל צבאם, ובא' לראות שפלות עצמו להיות עניו, אבל אם הוא סומא בא' מעיניו היינו אף שרואה גדלות השי"ת אבל אינו רואה שפלות עצמו, פטור מהראייה שאין הקב"ה רוצה שיבוא לירושלים להתראות עמו עכדה"ק. והנה גדלות השי"ת יכולים לראות מבריאת שמים וארץ כמו שפירש הרמב"ם ז"ל אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו היינו מגבורת הבריאה ניכר גדלות השי"ת שהוא יחיד ומיוחד ע"ש. וגם יכולים ללמוד מידת הענוה תהענוה של הקב"ה. כדברי המדרש בראשית ברא א' הדד"כ וענותך תרבינו מלך בו"ד מזכיר שמו תחלה אבל השי"ת לא הזכיר שמו בתחלה משום ענוה ע"ש. (ובפשיטות י"ל הסמיכות, עפי"ד הש"ס שבת [פ"ז ע"א] שעשה משה מדעתו ששיבר את הלוחות מקו"ח מה פסח שהוא מצוה א' אמרה תורה וכל ב"כ לא יאכל בו, כל התורה כלה וישראל מומרים עאכו"כ ע"ש. ובתו' הקשו קאמר מדעתו הא קו"ח דאורייתא הוא ע"ש. וכתב בקדושת לוי ז"ל לתרץ, דהא השי"ת אמר למשה רבינו ואעשך לגוי גדול א"כ לא הי' לו לשבור הלוחות דהא התורה הי' ראוי' לו ולבניו, אלא משה מחמת שדעתו הי' כי אינו ראוי לזה שהי' עניו לכן דן קו"ח ע"כ שיבר הלוחות. וז"פ מדעתו היינו שדעתו הי' שאינו כדאי עכ"ד הק' ז"ל והנה מבואר במדרש בראשית ברא א' דמלך בו"ד מזכיר שמו ואח"כ מעשיו והשי"ת מזכיר מעשיו ואח"כ שמו מחמת ענוה ע"ש. ולפי"ז יובן הסמיכות אשר עשה משה ששיבר את הלוחות כנ"ל, מדעתו שהי' עניו ולמד מדת ענוה מבראשית ברא א' ולא כאמר א' ברא וכו' ללמוד להיות עניו והבן) ולפי"ז א"ש הסמיכות לעיני כל ישראל היינו העצה להשתי עינים לכל או"א מישראל הוא בראשית ברא א', דמזה יראה גדלות השי"ת. ועכ"ז לא הזכיר שמו בתחלה משום ענוה, וכש"כ בו"ד צריך לבחור מידת ענוה והבן: יד) עוי"ל הסמיכות ולכל היד החזקה וכו' בראשית דאיתא בילקוט תצא ובאדר"נ פ"ב בשעה שעלה משה למרום לקבל הלוחות נטלן וירד ושמח וכו' כיון שסרחו ישראל חזר לאחוריו (ורצה לשבור אותם) ראהו הזקנים ורצו אחריו אחז משה בראש הלוחות, והזקנים אחזו בראש השני חזק כחו של משה ושברן, וזהו שנאמר ולכל היד החזקה וכו' ע"ש. ונלפע"ד דהנה ידוע שהשי"ת נתן לנו שני סוגי מצות הא' בין אדם למקום והשני בין אדם לחבירו, ושניהם כאחד יחדיו תאומים לבלתי לזוז משניהם, כי אם יעבור על מצוה שבין אדם לקונו, יעבור ג"כ על מצות שבין אדם לחבירו ועפי"ז מפרשים הפ' פ' ויקרא ונפש כי תחטא ומעלה מעל בד' וכיחש בעמיתו בפקדון היינו אם יחטא בין אדם למקום סופו שיחטא גם בין אדם לחבירו היינו וכיחש בעמיתו וכו'. או י"ל דהתוה"ק מתפלא ונפש כי תחטא ומעלה מעל בד' איך יעיז הנפש שהוא חלק אלקי לחטא לד'. ולזה אמרה התוה"ק דכיון דכבר כיחש בעמיתו בפקדון שחטא בין אדם לחבירו דן גרמא למעל מעל בד' עכ"ד. ונקדים דברי הכלי יקר יתרו דהלוחות הי' שנים זא"ז ובלוח האחד הי' החמשה דברות שבין אדם למקום. (וע"ש דמצות כיבוד או"א הוא ג"כ מצוה שבין אדם למקום) ובלוח' השני' הי' כתובים החמשה דברות שבין אדם לחבירו ע"ש והכה במעשה העגל לא עברו רק על מצות שבין אדם למקום, ואעפ"כ רצה משה לשבר שניהם מטעם הנ"ל כי השני סוגי מצות בין אדם למקום ובין אדם לחבירו מתלי תלי זה בזה, וז"פ הילקוט הנ"ל אחז משה בראש הלוחות היינו שרצה לשבר שניהם כי אי אפשר להחזיק זה בלא זה אבל הזקנים אחזו בראש השני היינו הלוח השני שכתובה עליו מצות שבין אדם לחבירו ורצו שישאר זאת להם להחזיק מצות שבין אדם לחבירו כי בזה לא חטאו וגברה ידו של משה ושיברן היינו ששיבר את שניהם, כי א"א להחזיק זה בלא זה כנ"ל והנה איתא בתק' זה"ק בראשית ב' ראשית ומבואר בסה"ק דבא לרמז על שני סוגי מצות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו שאין לאחד קדימה לחבירו אלא השנים תלי' זה בזה וכאו"א הוא בראשית וז"פ ב' ראשית, ולפי"ז מבואר היטב הסמיכות ולכל היד החזקה אשר עשה וכו' ששיבר את שני הלוחות יקשה למה שיבר שניהם הי' לו להניח הלוח השני שכתובה עליו מצות שבין אדם לחבירו שלא עברו על זו רק על מצות שבאלמ"ק ולתרץ הקו' התחיל תוה"ק בראשית, היינו ב' ראשית שא"א לקיים זו בלא זו לכן שיבר גם לוח השני המצות שבין אדם לחבירו ודו"ק: טו) עוי"ל לפי"ד באות ה' דשפיר שיבר משה הלוחות שלא ידונו כא"א. דקבלת התורה ל"ה באונס דע"י קבלת התורה מגיע להם ברכת עוה"ז