בנין דוד א קח

כ' דלכן בקע אברהם עני העולה בביתו ולא הי' יכול ליקח עצים על הדרך מאיזה אילן, דמבואר בע"ז (נ"ג ע"ב) דאין לך אילן שלא עבדו בו עכו"ם ומחובר אסור לגבוה לכן בקע עצים מאילן שלו שלא עבדו לו עכו"ם ע"ש, והנה מבואר שם בש"ס למד"א דא"י מוחזקת לכו לא הי' יכולים לאסור שום אילן דא"א אוסר דבר שאינו שלו ע"ש א"כ אי נימא דא"י מוחזקת לנו מאבותינו שבחלקו של שם כפלה כשחלק נח את הארץ לבניו כמש"כ רש"י פ' לך עה"פ והכנעני אז בארץ ע"ש א"כ מעולם שייך א"י לבנ"י ולא היו יכולים העכו"ם לאסור שום אילן [ועי' בר"ה י"ג ע"א בתוס' ד"ה ולא ובטו"א ובק"א ואכמ"ל] וא"כ מדבקע אברהם עצים מאילן שבביתו ולא לקח עצים בדרך, ע"כ צ"ל דס"ל דא"י אינה מוחזקת לנו והי' יכולים לומר דהגלות התחיל משנולד יצחק ונשלם הזמן וזש"א המדרש ויבקע עצי העולה בביתו ואח"כ ויקח וילך אל המקום וכו' ע"כ ס"ל דא"י אינה מוחזקת לנו לכן שפיר בקע הים לפני בנ"י דנשלם כבר הזמן, והבן ונכון בס"ד: פג) ביום השלישי וכו' וירא את המקום מרחוק במדרש הדד"כ יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ובחי' לפניו, וכ"ל עפי"ד הש"ס סנהדרין [צא ע"א] דס"ל לר"ק דשית אלפי שנין הוה עלמא וחד חרוב. ואביי ס"ל דתרי חרוב שנאמר יחיינו וכו' וכ' בשמנה לחמו דפליגי בזה דר"ק ס"ל דמשה הי' תרומתו ש"ע יען כי הוא הי' מבחר כל היצירים לכן הי' שנותיו ק"כ שנים לפי מדת בינונית אחד מחמשים לכן ס"ל דשית אלפי שנין הו"ע וחד חרוב הוא אלף. השביעי שהוא שביעית דפטורה מתרומה ואביי ס"ל דתרי חרוב א"כ מחשבין את אלפא חדא להששה אלפים והוה שבעה אלפים ולפי מספר שנותיו של אברהם קע"ה שנים הי' הוא תרומתו של עולם לפי מדת עין יפה דהוא אחד מארבעים ע"ש. והנה כ' המפורשים ראי' שאאע"ה הי' מבחר היצירים מדלא הי' צריך סעד ועזר מהשי"ת לעבדות השי"ת כמש"כ התהלך לפני והנה ראיתי בשם כ"ק זקיני הגה"ק מו"ה אלעזר ז"ל אבד"ק סאכאטשוב לפרש וירא את המקום מרחוק הכוונה שהקב"ה עמד מרחוק כי גם בהנסיון הגדול לא הי' צריך סיע מהקב"ה ודפח"ח, ולפי"ז מובן המדרש ביום השלישי וכו' וירא את המקום מרחוק, א"כ נשמע דהי' מבחר היצירים והוא הי' תרומתו ש"ע א"כ עכצ"ל כאביי' דשית אלפי שנין הוה עלמא ותרי חרוב מדכ' יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו וכחי' לפניו, וזש"א הדד"כ יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו וכחי' לפניו, והבן: פד) ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה ונ"ל עפי"ד זקיני הגאון ז"ל בחנוכת התורה דיצחק חשב שהוא לא יהי' העולה דהא אם ישחוט אביו אותו יהי' אונן ופסול להקריב ע"ש, והנה אם נימא דהר המוריה הי' לו דין במה ולא דין מזבח א"כ הי' יכול להיות העולה דבבמה מקריב אונן ג"כ כדאמרינן בזבחים [טז ע"א] ומאן לימא לן דאונן אסור בבמה דלמא שרי' בבמה ע"ש, אבל א"כ דהי' לו דין מזבח אונן פסול להקריב וכבר האריכו בזה אי הר המורי' הי' לה דין במה או מזבח [עי' ברמז"ל ה' בית הבחירה שמקום המזבח בביהמ"ק הוא אשר נעקד עליו יצחק ע"ש] והנה מבואר באור צבי לגאון קדמון ז"ל דאע"ג דמנדבים עצים לקרבן להקריב במזבח אבל לא לבמה דאחז"ל בזבחים [קי"ט ע"ב] דאין מקריבין עופות ומנחה בבמה דכ' זבחים ולא עופות זבחים ולא מנחה ע"ש א"כ ה"ה דאין מקריבין עצים בבמה ע"ש, וזש"א יצחק הכה האש והעצים ובודאי העצים המה להקרבה דהר המורי' יש לו דין מזבח, א"כ אונן פסול להקריב ע"כ שאל ואיה השה לעולה, דא"א להקריב אותו דהא אונן פסול להקריב והבן וב"ה הוא דבר נכון: פה) ויעקד את יצחק בנו וכו' וישלח אברהם את ידו לשחוט את בכו, ונ"ל עפי"ד הגה"ק מרומינוב ז"ל, דלכן כ' וישלח את ידו כי בכל מצוה היו אבריו רצים לעשות המצוה כרצון השי"ת, אבל בענין העקידה לא הי' רצים ידיו, כי באמת הי' רצון הקב"ה שלא ישחוט, לכן וישלח ידו היינו בעל כרחו עכדה"ק, וזש"א ויעקד את יצחק בנו לכן עקד אותו והי' מתיירא שמא יעכב, יען כי ראה וישלח ידו שהי' מוכרח לשלח ידו בע"כ ולא הי' האברים רצון כמו למצוה אחרת, והבן: פ) מדרש פליאה כיון ששמע יצחק קול שאמר אל תשלח ידך אל הנער מיד ידע שיש תחית המתים, יכ"ל עפי"ד הפלח הרימון כ' ס' שהי' מקטריגים שיהי' יצחק נשחט שיבוטל ח"ו כלל ישראל שלא יחטאו בעגל ע"ש, ולכן לא נשחט דלא חטאו דעשו להורות תשובה כדחז"ל, והקדמונים כ' דלכן מועיל תשובה ול"א כיון דנדחה נדחה למד"א בעח"נ דגבי אדם שהוא בעל חי גמור שיעמוד בתחיית המתים לכ"ע בע"ח אינם נדחים, ולפי"ז מובן המדרש דכיון ששמע שאמר הקב"ה אל תשלח ידך וכו' שפיר ידע שיש תחה"מ: פז) עוי"ל לפי הנ"ל דלא חטאו בעגל דמועיל תשובה והטעם כ' בער"נ דבתשובה המחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. ולא מחשבה של העבירה והשל"ה ז"ל כ' ראי' לתחה"מ מדאחז"ל קידושין [ל"ט ע"ב] שאמר לו אביו להביא גוזלות ומת היכן אריכות ימיו