בינת נבונים יג

כלאים בהם. דבש לפי: (יא) הכוונה דהנה ידוע שתכלית הבריאה היה בשביל האדם ותכלית האדם להשלים עצמו בעולם המעשה להתענג עי"ז בעולם הגמול והאלהים עשה שייראו מלפניו כאמרם ז"ל בראשית בשביל ראשית היא התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית כי תורה וישראל חד הוא והשגת התורה מקורה רק בירושלים כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים משם שואפים קדושה וטהרה שיוכל להשלים את הנפש והיא דומה ללב שעיקר חיות האדם הוא בלב ומשם תוצאות חיים לכל האברים ושם נאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים. וא"כ זהו הכוונה שהתעצב הוא ית' על דברים הללו על שעלה לפניו במחשבה לברוא את האדם תחלה והוא יהיה תכלית הבריאה ותכלית הדבר שנקרא ראשית כי סוף מעשה במחשבה תחלה וגם התעצב על ירושלים שממנו תוצאות חיים לכל ישראל שרק על ידה יוכל להשלים את הנפש וזהו תכלית הבריאה וכשראה הוא ית' שרבה רעת האדם בארץ וחסר תכלית הבריאה התעצבאל לבו. דברי יוסף: יב) דאיתא עקביא בן מהללאל אמר הסתכל בג"ד אין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד וגו'. והנה אדה"ר שתים היה יכול לראות לאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד וגו' אבל מאין באת לא היה יכול לראות שנברא ע"י השי"ת אבל אלו היה יכול לראות כל השלשה לא היה חוטא חמדת צבי: או יאמר דהנה בספר עין יעקב הקשה מדוע נקנס מיתה על אדה"ר הלא אמרו חז"ל בש"ס יומא בפעם הראשון מוחלין לו. וכתב דהנה כל עיקר שאמרו דפעם הראשון מוחלין לו זהו דוקא בדרך שהצווי היה ע"י שליח משא"כ היכא דהצווי היה ע"י הקב"ה בעצמו אז אפילו בפעם הא' אין מוחלין לו כמ"ש אני פי מלך שמור, ועוד קשה הלא הדבר נראה עין בעין דהצווי מכל עץ הגן אכל תאכל היה בגדר תנאי אם מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו משא"כ אם יעבור ויאכל מעץ הדעת אז משפטו חרוץ מאתו מות תמות וא"כ ודאי ממילא שוב אין רשות בידו לאכול מכל עץ הגן אחר דבתוכו גם העץ החיים דאם יאכל ממנו הרי הוא חי לעולם וא"כ הרי במשפטים של התנאים קיי"ל דבעינן התנאי קודם למעשה ואם הקדים המעשה קודם לתנאי אז התנאי בטל והמעשה קיים וא"כ יקשה מדוע נקנס מיתה עליו הרי שפיר נמצא מנוס לו במה שהקדים