בינת נבונים יד

הקב"ה המעשה קודם לתנאי, אמנם נראה דכ"ז דבעינן שיהיה התנאי קודם למעשה הוא מטעם דגמרינן מתנאי דב"ג וב"ר וא"כ גם בזאת יש לחלק ולומר דכ"ז נאמר דוקא היכא דהצווי הוא ע"י אדם בשליחותו של מקום משא"כ היכא דהצווי הוא. ע"י הקב"ה בכבודו אשר קודם ואיחור אין לפניו אז אשי' הוקדם המעשה לתנאי טכ"ז גם התנאי קיים לכן שפיר גם בזאת לא נמצא מנוס לו להסיר עונו וחטאתו יכופר. ובזה יבואר לנכון דרשת חז"ל שחלו מה"ש לפני הקב"ה מדוע קנסת מיתה לאדה"ר הלא בשתים עלה לו להסיר עונו מטעם דפעם הראשון מוחלין לו ובמה שהקדים המעשה לתנאי. לזאת השיבם השי"ת שתים ראה שתים הנ"ל ראה אבל לא ראה השלשה דהיכא דהצווי הוא ע"י הקב"ה בעצמו שוב אין מנוס ומחסה לא בזה ולא בזה וזאת לא ראה. מנחת יצחק: (יג) אפשר לומר וחי בהם ולא שימות בהם שהוא בעצמו מותר לחלל שבת להציל נפשו אבל מנא ליה שמותר לאחר לשחוט לחולה כדי להצילו ולחיותו. אלא דיש להוכיח מדאמר אברהם לשרה אמרי נא אחותי את שלא יאמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו ואם הרגו אותו לא היתה באיסור אשת איש ועכשיו שתאמר אחותי היא ולא יהרגוהו ותהי באיסור אשת איש. שמע מינה שמותרת לעשות איסור כדי להצילו ממות והן דברי המדרש מכאן ששוחטין לחולה בשבת. כתב סופר: (י"ד) עפ"י פשוטו שדרשו בת היתה לאברהם ובכל שמה קשה האיך נרמז בלשון בכל. אך יש לומר שנרמז בלשון נוטריקון בת כ' ליופי ונמצא מרומז בת אך מנ"ל למידרש נוטריקון.. ונראה דאיתא בשבת מנין לנוטריקון מן התורה דכתיב אנכי ד"א קשה ליכתוב אני ד"א ולא אנכי אלא אנכי ר"ת אנא נפשי כתבית יהבית. וזה דברי המדרש וה' ברך את אברהם בכל ודרשינן מיניה בת היתה לו וקשה מנ"ל ע"כ דרש נוטריקון בת כ' ליופי וקשה מנ"ל דדרשינן נוטריקון לזה אמר זש"ה אנכי ד"א דמוכח מזה דדרשינן נוטריקון מדלא כתיב אני. עטרת זקנים: או יאמר דאיתא בגמרא. נפשי יצאה בדברו שיצתה נשמתן של ישראל. ולהסביר הענין נראה לי דאיתא מיתת רשעים כי חיזרא בגבבא והענין כי הרשעים יש להם שייכות אצל הגוף שהוא רודף אחר התאות ויש להנשמה חברה נאה בגוף ומוציאין אותה בע"כ אבל הצדיקים שאינם רודפים אחר התאות ואין לה חברה בגוף כי הנאתם בעוה"ז לשם שמים ובשעת פטירת האדם מתפייסת לצאת וכשרואה את השכינה אז הנשמה מתדבקת בשכינה והוא ענין נשיקה. והנה במעמד הר סיני היתה נשמתן מזדככת מאד עד שהגניעו