בינה לעיתים חלק ב תיד

כי מה כלכלה שייך לזה. ועוד למה תחלה כינה לרוח בלשון זכר באמרו יכלכל מחלהו. ואח"כ בלשון נקבה מי ישאנה. ויתכן היות כל הפסוק נמשך ותהיה הגזרה בסיפא באמרו מי ישאנה. והכונה כי דבר זר וחוץ מהשכל הוא שרוח האדם בעל שכל בהיות לו חולי ורוח נכאה תניח לו שיתן יד וסיוע לחולי במה שלא ישמור פיו מהדברים המזיקים ויאכל מכל אשר תאוה נפשו. כי בזה הוא ממש זן ומפרנס ומכלכל החולי שיתחזק ויתעצם על האדם. וזה הוא שאמר רוח של איש אשר הוא בעצמו יכלכל ויזון המחלה שלו והרוח נכאה כי יוסיף לתת כחה לה ברוע ההנהגה מי ישא ויסבול את הרוח הזה. כי אדרבא לא בלבד צריך להשמר מהחולי אחרי בואו אלא כי גם ראוי להשתדל בכל עז למנוע הסבות הגורמות החולי עד אשר לא יבא ועל זה אמר ה' לישראל אם שמוע תשמע וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך. וידוע מה שנתחבטו בזה הראשוני' ז"ל באומר' אם אין חולי רופא למה. עד שאמרו ז"ל לא אשים ואם אשים אני ה' רופאך. ואצלי אחרי המחילה אין מקום לקושיא. כי הלא מדרך מלכי האדמה באדמה להשכיר רופא בקי אומן ומנוסה להיות אתו בכל עת ובכל זמן ותמיד מדי אכלו יסור שמה הרופא לפניו להזהיר לו מזה תאכל ומזה לא תאכל פן יזיקך. ונותן לו סדר טוב ההנהגה למען לא יבא לידי חולי. נמצא כי הרופא שלו הוא סבה למניעת החולי אל המלך בהזהירו על הראוי ובלתי ראוי. כן אמר הקב"ה לישראל אני מבטיחכם כאשר תעשו כל מצותי לא אביא עליכם שום חולי. וזה כי במה שאני מצוה אתכם אני כמו רופא שלך היודע מה שיוכל להזיק ולהועיל ומצוה על הראוי ומזהיר על הבלתי ראוי ולזה אמר רופאך ולא אמר ארפאך. כי אז היה מקום לקושיא. אבל באמרו רופאך כיון אל האמור איך שיהיה ראינו כי הבריאות יהיה בב' פנים. אם בהתמדת ושמירת מה שיש בו. ואם בקנין מה שנעדר. וזה ע"י התרופות. וזה כיון לדעתי הנביא ירמיהו ע"ה באמרו. כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך. כי ראוי לדעת מה טעם בכפל. ועוד לשון זה של ארוכה. ולדעתי כי ארוכה יאמר על שמירת הבריאות דהיינו להיות מאריך ומתמיד בבריאות אשר כבר הוא בו. וזה הוא אעלה ארוכה לך שתארך בריאותך שלא תבא לידי חולי. ומהמכות שכבר הם בך ג"כ ארפאך. כמו כן בחברת ואהבת האנשים יש שני דברים. הא' התמדת האהבה והקבוץ בהרחקת מה שיביא לידי פירוד. הב' אם כבר נפל ביניהם המחלוקת והמריבה. לשוב להתחבר יחד כבתחלה באמצעות איזה אהוב המכריע ביניהם או לאיזו סבה אחרת. ושנים אלו יקראו שלום. והן הנה היו בקנין אצל אהרן הכהן ע"ה כאמרם באבות. הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וראוי לדקדק במשנה זו תחלה אמרו הוי מתלמידיו של אהרן כי יותר נאות היה לומר הוי תלמיד אהרן. מאי מתלמידיו. ב' כמו שהתחיל בלשון צווי הוי מתלמידיו כן היה לו להמשיך הלשון ולומר אהוב שלום ורדוף שלום. ג' מה הכונה בכפל זה אוהב שלום ורודף שלום. ד' אוהב שלום היינו אוהב את הבריות כי השלום עצמו הוא אהבת הבריות. ה' למה לא אמר ואהוב את הבריות כמו שאמר באחרות בוי"ו. ו' מהו ומקרבן לתורה. אם הכונה שיהיה מלמדם תורה. אם כן יאמר בביאור ומלמדם תורה. מלבד כי מה שייך זה בענין רדיפת השלום ואפשר לומר דרך כלל. כי הכונה לומר קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים. כי לא יתכן ילך אדם לשים שלום בין איש לחברו והוא עצמו מלא קטטות וזאת היתה תלונת הנביא ירמיהו ע"ה באמרו. חן שחוט לשונם מרמה דבר בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו. כי נראה לשון מסורס אמרו בפיו שלום את רעהו ידבר. והיל"ל בפיו ידבר שלום את רעהו. אכן ירצה מתלונן על רשעי דודו כי היו רוצים להדריך אחרים אל השלום והם עצמם כלם מלאים שנאה ואיבה. וזה הוא בפיו היה מרגלא תמיד כי הראוי הוא שכל אדם שלום את רעהו ידבר וישאל בשלום חברו ואדרבא הוא עצמו ישים ארבו בקרבו משנאה שיש לו עם אחרים. וכן לא יעשה. כי הרוצה להדריך אחרים צריך תחלה ידריך את עצמו כאשר היה עושה אהרן כי ברצותו להוכיח את עמו ולהשים שלום' שיניהם. הוא גם הוא היה בשלום עם כלם ולכן אמר הוי מתלמידיו של אהרן. תחלה אתה בעצמך אהוב שלום ורדפהו. שלא תתקוטט עם שום אדם ואח"כ תאהוב את הבריות ותקרבם לתורה להיות בשלום יחדיו במצות התורה. ועל שני מיני שלום אלו אמר הנביא בשם ה'. בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו. ירצה בכפל כי ב' שלומות יקרא ה' א' למי שהוא רחוק שנתרחק ממנו ונעשו אויביו הן עתה ישלים עמו. והב' למי שכבר הוא קרוב כי לא באו לידי הפרש. אבל ידבר שלום להחזיק ולהתמיד קשר האהבה. והנה אין ספק כי הטוב טוב הוא חלק השלום הבא מאהבה שמעולם לא היה ריב וקטטה. אך אם א"א כי לעולם יפלו הפרשות בין האנשים. לפחות צריך לתקן המעוות. ולהחזיר עטרת האהבה ליושנה ולעשות שלום ביניהם ולא להתמיד בשנאה. הלא ראינו כי סבת גלותנו זה האחרון לא בא אלא בשביל השנאה כי בשבתה נחרב הבית באחרונה. ובארו זה רז"ל ביומא פרק קמא במאמר זה תוארו. מפני מה חרב מקדש ראשון מפני שהיו בו ג' דברים ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים וכו'. לפיכך הביא הקב"ה עליהם ג' פורעניות כנגד ג' עבירות שבידם שנאמר לכן