בינה לעיתים חלק ב תח

הרופאים תהיה העז אי החמורה אצל החולה עצמו ואם אפשר יינק בפיו מדדי הבהמה עצמה כאשר יעשה התנוק היונק משדי אמו. כי בהיותו בא החלב אל פיו מהדד עצמו הנה הוא אז בכל עצמות איכותו. מה שלא יהיה כל כך אם יוציאו החלב ויכניסוהו תוך כלי אחר ומשם ישתה החולה אפילו באותו הרגע עצמו. שהחלב אינו בשלמות טבעו בהחלט. וכההיא דפרק מרובה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו ואמרו הרופאים אין לו תקנה עד שיינק תלב רותח וכו'. והביאו לו עז וקשרוהו בכרעי המטה וכו'. ובלי ספק כן יהיה בכל פרי אשר בעודו מחובר ודבק אל עיקרו ושרשו יהיה בכל כחו וסגולתו במושלם. והלוך ילך ומתמעט בהפרדו ממנו

ועל כן בעץ הדעת טוב ורע אשר גזרה חכמתו ית' לאסרו, על האדם לאשר הוא לבדו ידע מאיכותו וטבעו מה שיזיק לו ויפסידהו מהשגת השלמות הנכסף. ראה כי תוקף וחוזק הכח והטבע ההוא המפסיד הוא עצום מאד בעוד הפרי מחובר לאילן ושאחרי הלקח ממנו עם היותו גם כן מזיק אין ההזק גדול כל כך. ולפיכך נתכוון לגזור ולצוות שני צווים על שני מיני אכילה. אם לאכול הפרי מהאילן עצמו בהיותו בגבורתו. ואם אחרי הלקח ממנו שנתרחק משרשו. אלא שהחמיר על הראשונה והקל על השניה. כי באכילה מן האילן עצמו רצה שיהיה עובר בעשה ולא תעשה לחמרתו. אבל באכילה לאחר עקירת הפרי מהאילן לא יהיה בו אלא אסור עשה. ונמצא שבשתי האילנות יהיה שוה האיסור בעשה. והוא אמרו יתברך מכל עץ הגן אכול תאכל. לומר שבכל מיני האכילות בין ממנו בין מחוץ ממנו. יש בהם איסור לאו הבא מכלל עשה. כי דוקא בשאר עצי הגן הותרה לכם כל איזו אכילה שתהיה ולא מעץ הדעת טוב ורע. ועוד נתוסף ג"כ לאו ממש בעץ הטוב והרע והוא שלא תאכלו ממנו עצמו מפני חמר היזקו באופן זה מהאכילה. וימשך ממנה שורש עצום. כי כשתאכל ממנו ממש תמות ביום ההוא עצמו מבלי אחור

אך יובן מזה כפי הדיוק האמתי שאם האכילה לא תהיה ממנו. עם שלא יהיה אפשר להנצל מהמיתה מכל וכל. יקל ערכו כשלא תהיה באותו היום עצמו אלא יארך לו הזמן. זו היתה כונתו יתברך האמתית. אמנם האדם ואשתו נהפכו בקלות לבלתי דקדק בכל הדברים האלה מטענת הנחש המדיח. אשר עיור עיניהם בזיוף בדיוק מלת ממנו בלבד ולא יותר. באמרו לא מות תמותון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וגו' ירצה אמת הוא גזר ה' מיתה לעוברים על צוויו באכילה זו אמנם כבר יש מקום לאופן אכילה שלא תמשך ממנה מיתה. להיותה בלתי אסורה דזיל בתר טעמא למה אסר הוא ית' זה. הלא הוא לפי שידע כמה נזק יגרום להם כשתאכלו ממנו שיפקחו עיניכם ותהיו מעותדים אל ההפסד. והוא לבדו בחכמתו יודע באיזה אופן ימשך זה עם שהוא נעלם ממנו. אכן הוא יודע שכל זה נמשך כשתהיה האכילה ממנו וזו בלבד היא שאסר להם אבל כשתאכלוהו אחר היותו חוץ ממנו סר כחו ונאבדה סגולתו ואין כאן איסור וממילא אין העונש מיתה וכבר הצליח מעשה שטן ונכנסו הדברים באזניה ולפיכך ותקח מפריו ותאכל. לא אכלה הפרי מהאילן עצמו אלא לקחתו תחלה ועקרתו ממנו ואז אכלה אותו. וטענה זו החלושה הספיקה גם כן לאדם עם כל חכמתו. כי בתת לו אשתו הפרי מידה לידו שכבר הוא חוץ מהעץ אכלו בלי חשש. לחשבו אין בו אסור כיון שאינו מהעץ עצמו. וכבר הודיע לו הוא ית' שהבין מחשבתו זאת ואמר לו המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת. יאמר האם מהעץ אשר הגיע לך צווי עליו. מה שהתרת לעצמך הוא לסבת בלתי היות האכילה ממנו עצמו זה גרם לך שאכלת. והוא הודה על זה באמרו האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ. כאמור. וזה סבב שאכלתי בלי פקפוק כי לא הבנתי היה בזה עון אשר חטא. מה שבאמת לא היה הדבר כן. כי אסור היה בו אף באכילה שחוץ ממנו אלא שהוא עשה הקל. ולא נחשב אצל אדם הראשון זה לשוגג כי לגבי דידיה שגגת תלמוד כזה עולה זדון. והיה לו להעמיק במתון ובדקדוק דבריו ית'. כי, ודאי אילו היה חוקר ודורש בהם היה משיג אמתת הבנתם ונצול מהחטא על כן לא נמנע מעונש המיתה וקרוב לסוף אלף שנים ולא ביום האכילה עצמו כיון שלא היתה ממנו. ואם האדם בכל חכמתו סכל אמתת כונה זו. לא יפלא בעינינו איך נעלמה מהמלאכים. כי המה ראו שהמניעה שפירש ה' אינה אלא באמר לא תאכל ממנו. דיוק זה בלבד עשו והביאם לחשוב שבבלתי היות האכילה ממנו אין שום איסור. ועל כן שאלו ממנו יתברך למה קנס מיתה על אדם הראשון אחרי שלא היתה הגזרה אלא באכילה מהעץ עצמו. והשיבם יתב' לא דקדקתם היטב כי במקום שחשבתם לא עמדתם. ואינכם משיגים בדברי אלא מצוה חמורה שהוא הלאו המפורש שאמרתי לא תאכל ממנו. אבל דעו שיש כאן עוד מצוה קלה. שהוא אסור הבא מכלל עשה וזה כולל כל אופן אכילה. והן אמת שלא עבר על החמור אך עבר על הקל שלא שמר הלאו הבא מכלל עשה. והיה מהכרח יקבל ענשו שימות. וכשאמרו לו ממשה ואהרן השיב כי אחרי שנגזרה המיתה על האדם. נמשכה בהכרח לכל דורותיו כפי הסדר הטבעי שאין להרסו בדבר כללי ומתמיד כל כך. ויקרה כן לצדיק ולרשע. והיא תשובה כוללת לבל נבקש שום סבה פרטית למיתת השלמים גדולי הדור מצד עצמם