בינה לעיתים חלק ב תה

שאלה בלתי הוגנת. והוא ממש על דרך אמרם ז"ל ילבש שחורים כו' וילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ. כאשר פירש הגאון ז"ל יעויין במקומו. ואחרי הדברים והאמת האלה. צריך אני בעניי לומר על ההפך כדרך שאמרו עזרא ונחמיה ע"ה המבדיל כמה הבדלות. במה שהנהיגו גדולי עולם הרבנים האדירים נר"ו לדרוש ברבים במקהלות עם על שמועה כי באה מפטירת ראש עם קדש תנצב"ה. אשר כמה בלי ספק יצטערו השומעים ויתאבלו העם מאד כי יפקד מושבם והוא כעין הספד. ואולי תשאר בלבנו דאגה ממה שקבלנו מהצער ביום אשר נתייחד לשמחה לבד. על כן אומר אל תעצבו ואל תשיתו לב לחשוב אולי היה כאן שום זלזול חלילה בקדושת השבת. כי אין הדבר כן יען לא היה שם שום צער יוכל להקרא צער ממש. אדרבא הוא עצם השמחה והתענוג. כי לא היה התכלית המכוון אלא מה שיועילנו בדרושיהם אלה להתעורר אל בקשת התקון אל מעוותנו ולהשלים חסרוננו. כי זה כל פרי דבריהם הנחמדים באלו הקבוצים יהיה שמחה אמתית יותר עצומה ואהובה מהשמחה הנמשכת מבי הלולא וכמאמר קהלת ע"ה. טוב ללכת אל בית אבל לכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. ופשוטו מבואר למכווננו. ואני משער עוד בפירושו כי במדרשם ז"ל בתנחומא

אמר רבי שמעון בר אבא שתי מדות של גומלי חסדים לגמול חסד עם הכלה ועם המת. אם באו שתיהם יחד לתוך ידך ואי אתה יודע איזו מהן לאחוז תחלה. בא שלמה ופי' טוב ללכת אל בית אבל וגו'. ועם היות כל אחד מהנה נקראת בשם מצות ג"ח מ"מ נתנה הקדימה אל הגמילות חסד למת. ויראה כי הטעם הוא מה שלמדונו ז"ל חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול. ולפיכך הוא יותר מעולה מהחסד של הכלה כי כבר יקוה ממנה ישלם לו גמולו. ולא תהיה המצוה בשלמותה לתכלית המעלה. ולפיכך אמר שיותר טוב הוא ללכת לגמול חסד עם המת בבית אבל ממה שהוא לכת אל בית משתה לגמול חסד הכלה לשמחה. והטעם לכל זה באשר הוא סוף כל האדם לפי שהבית אבל שהוא ענין המת. הנה הוא סוף כל האדם שע"י המיתה הגיע האדם אל הגבול האחרון שלא יחיה עוד בעה"ז עד עולם התחיה. ואם כן לא יחיה זה ממנו שאחר זה בזמן מהזמנים ישלם לו המת את גמולו שגמל עמו. שהרי בא עד קצו וסופו ואין לו עוד תוחלת ממנו. אמנם בלכתו אל בית משתה שהוא לשמחת חתן וכלה אין הדבר כן. שהחי הנשאר בחיים מחתן או הכלה. יתן אל לבו וישים נגד עיניו למזכרת מה שזה נתחסד עמו ויזכרהו לטוב ולא ישכחהו לשלם לו גמולו לעת המזדמן. וא"כ אינו חסד גמור. ואיך שיהיה הפשט השטחיי במקומו מונח כי תועלת ההליכה באלו המקומות הוא מה שיתן החי אל לבו דברים אלו ומה גם בדרושי השלמים הנגשים אל ה' כי יעירו לבם אל השקפת המצטרך להם לטובתם. וזה הוא עונג אמתי ראוי והגון ליום השבת לא יסור ממנו

מעתה ע"פ הנחה זו נכניס עצמנו היום בדרושנו על המאושרים מצוקי ארץ זלה"ה אשר שמועת פקודת מושבה הבהילה אזננו. והנה אמת נכון כי בכל חלי וכל מכה הקורים לגוף. נצטוו הרופאים להסתכל ולהבחין ג' דברים. הא' לידע סבותיו בשרשן. הב' להכיר מהות החולי בעצמו הג' לחקור על מקריו כגון הכאבים והמצוקות או מעוט השינה וכמה ענינים אחרים. אשר בעמדו על אמתת כל אלה ישתדל על הרפואה הנאותה ואולי לשלשתן רמז הנביא ישעיהו ע"ה בתחלת נבואתו באמרו. על מה תכו עוד תוסיפו סרה כל ראש לחלי וכל לבב דוי. הפליג בכובד תחלואי עם בני ישראל להגזים על קושי הרפוי למען יתעוררו לבקש התרופה בכל תקף. ובאר קשיו מכל הג' צדדים שאמרנו. אם על הסבה לא בקש שום סבה טבעית. אבל הלך לו אל החזקה שבסבות. ואמר שמצדה יראה היותם רחוקים מאד מלהתרפאות וזה כי על מה תכו עוד תוסיפו סרה רואה אני כי על הדבר עצמו אשר עליו ובסבתו אתם מוכים שהם העונות והפשעים. הנה אתם מוסיפים עוד סרה ופשע על פשע באופן שאתם מחזיקים הסבה וממילא יכבד מאד החלי. ואם על החולי עצמו הלא הוא כל ראש לחלי הוא חולי של ראש מהיקרים וחשובים שבאברים. ואלו היה החלי בראש בקצתו בחלק ממנו כבר היה מקום לרפאתו על נקלה כפי גדר ומהות החולי שנפל בחלק ההוא. אכן נודע כי הראש הוא מורכב מחלקים בלתי שוים כלם במזגם. כי יש מהם קרים ולחים ומהם הפכיים לזה חמים ויבשים. ואף בחדרי המוח יקרה ההתנגדות כנודע כי מאחד תבא הזכירה ומההפכי לו החריפות וחידוד השכל כי על כן בקושי גדול ימצאו שני הדברים גם יחד בשלמות באיש אחד עצמו אם לא בשיתקומם האדם בהשתדלות נמרץ להספיק מה שיחסר בו מהטבע וכדברי המשורר ע"ה

ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד. אמר כי הראשית ושרש האמתי לחכמה שהיא מתהוה ממנו בעלול מעלתו והתחלתו. הלא היא יראת ה' שהיראה מביאתו לידי חכמה להשכיל בכל דבר חכמה ובינה כדבריהם ז"ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ואפילו יהי פתי וגם סכל. היראה תכניס בו ערמימיות שכלי ותחדהו ואם