בינה לעיתים חלק ב שצט

בהפסדו. וכיוצא בזה ביתר החלאים ההפכיים. ואולי ע"ז אמר המשורר ע"ה. כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד כי עוני אגיד אדאג מחטאתי. ידענו כי הוא ע"ה מטבעו היה ממזג חם מאד נוטה אל האדומה. כאשר העיד עליו הכתוב והוא אדמוני עם יפה עינים. ודבר מבואר הוא כי דרך טבע מה שיביא האדם להיות צולע על ירכו כעין כאב השיאטיק"א. כשלא היה שם מקרה פתאומי מנפילה או שבר וכיוצא הוא מצד קרירות וחסרון חום כי יתכווצו הגידים ולא יוכלו להשתטח כל האברים ויוכרח להיות צולע. על כן אמר רואה אני בעצמי דבר מתמיה כי אין החגרות והיותי צולע בא אלי פתע פתאום במקרה אלא אני נכון ומזומן בהכנה מזומנת לכך כפי ההכנות הטבעיות שהן מחמת יתרון הקרירות והלחות כאילו חלי זה של הצלע הוא מסכים עם טבע מזגי. ואין הדבר כן כי אדרבה מכאובי זה הוא תמיד נגדי והפכי אלי להיותי חם הטבע. והיה ראוי שהחמימות יתיך הלחות וינצח הקרירות ולא אהיה צולע. באופן נמצאו בו דברים הפכיים. ובאר ע"ה כי אמר זה למשל שכבר נודע הוא לא היה צולע. אבל נתכוון לומר כי בהתפעלותו נשתנו עליו סדרי הטבע. והוא כי עוני אגיד אדאג מחטאתי. שאם היות הגזרה מוסכמת מדרך הטבע דאגה בלב איש ישחנה ישיחנה לאחרים שהגדת ההתפעלות מסירה הדאגה. היה בי הדבר להפך מרוב צערי כי אדרבה כשאגיד עוני ואודיעהו לבלתי היות מאותם שיאמר עליהם מכסה פשעיו לא יצליח. אדרבה אז נתוסף בי הצער ואדאג מחטאתי יותר ויותר. ואיך שיהיה ראינו כי החלאים המתנגדים הם קשים עד מאד. ולא זזו רבותינו הקדושים ז"ל מלהזכיר גם ענין זה במה שאמרו פ"ק דחגיגה על פסוק. ומצאוהו רעות רבות וצרות מה רעות רבות וצרות אמר רב רעות שנעשות צרות זו לזו כגון זבורא ועקרבא. ופירשו התוס' בשם ר"ת ז"ל רפואת נשיכה זו קשה לזו דאמרי' בפ"ב דע"ז קרירא לעקרבא חמימי לזבורי וחלופי סכנתא וכו'

ותוכן הענין אצלי כי הכתוב אמר ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו וחרה אפי בו ביום ההוא והסתרתי פני מהם ועזבתים והיה לאכול ומצאוהו וגו'. והכונה כי חטאת האדם הם משני סוגי הפכיים ומנגדים זה לזה בשני קצוות רחוקות. הקצה האחד הוא הרפיון והעצלה הבאה מהלבנה אשר תגרום התרשלות ומניעה מעשות מה שהוא מחוייב לעשותו ממצות ה'. והקצה האחר הוא להפך ההתעצמות להתעסק ולעשות בפעל פעולית בלתי ראויות ולעבור את פי ה' חלילה. ונמצא הראשון בא מיתרון הקרירות. והשני מחמימות מרובה. והוא מה שאמר כמגיד מראשית אחרית וקם העם הזה וגו' ועזבני והפר את בריתי. שתים הנה קוראות עונותם. האחת שיעזבוני שלא ישתתפו עמי להיות בחברתי לעשות כמעשי. והב' והפר את בריתי שיפר הברית בעשות עבירות אשר לא תעשינה ע"כ יחר אפי בו ביום ההוא לשלם ע"פ מדתם. כי על אשר עזבו אותי לבלתי עשות מה שהיה מחויב להם גם אני אעזבם ואסתיר פני מהם שלא אשפיע עוד להם הצלחה ואמנע מהטיבי אותם כאשר בהיותי עמהם. ובהפך זה על אשר הפרו בריתי שעשו שלא כהוגן אף אני אעשה זאת להם שיהיו לאכול שיאכלום אויביהם במכת חרב והרג ואבדן. באופן שימצאוהו לפי זה רעות רבות וצרות דמדלא קאמר רעות וצרות רבות מורה שהכונה כדבריהם ז"ל צרות זו לזו. שימצאהו ב' מיני רעות נגדיות וצרות כזבורא ועקרבא דקרירי להא וחמימא להא. כן הוא יתב' יהיה קר לעזבם ולהסתיר פניו מהם בהעדר הטובה. וחם להמציא להם רעות שיהיו לאכול אשר באמת הרעה הזאת מאכילת האויבים היא באה מהשגחתו יתב' בכונה מכוונת מאתו. אך תגיע מרשעת ישראל לבלתי הכיר זה וכו'

ועתה אומר כי כמקרה זה גם אני יקרני בדרוש זה אשר נתיחד לצאת ידי חובתי על פטירת מעלת הרב הכולל כמוהר"ר יעקב לבית הלוי נ"ע. אשר העיקר בו היה להשמיע כל תהלתו ולומר שבחיו כלם כיון דשלא בפניו הוא. אך יפחידוני שתי קצוות הפכיות שיוכלו להמצא בענין זה. אם לנטות אל החסרון מבלתי אמור עליו כל מה שהיה בו מהשלמות ונמצאתי מקצר במקום שאמרו להאריך. או בהפך מזה להרבות בשבחיו ולהפליג במעלליו יותר מדאי מה שלא יאות לאמר ולמקבלו ולא למי שנאמר עליו. ונמצאתי מאריך במקום שאמרו לקצר. ולזה היה צריך שאהיה כעין הרופא הבקי ואומן אשר בראותו התנגדות החלאים ימציא בדעתו תרופה מורכבת מדברים קרים וחמום בהתמזגות כל כך בערך ומשוער בגדר השווי והדמוי עד שכל חלק ממנה יועיל למה שיצטרך ולא יזיק לשכנגדו. כן היה צריך לכלכל דבריו במשפט לבקש אמצעי שלם בנקודת השווי לא יטה אל אחד מהקצוות במהלל זה. אשר אני בעניי חסר ומשולל מהשיג השערה זו. כי בלי ספק יצטרך שכל זך ונקי מתעצם מאד במושכלות לבא לידי מדה זו. וכן אני מבין מאמר החכם ע"ה

מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו. כי כמו שהמצרף והכור הם המודיעים הבחנת הכסף והזהב. אם הם נקיים מכל סיג וחלאה כן האיש נכר בו זכות שכלו ובהירותו כפי המהלל שהוא מהלל את אחרים במחוגה משוערת לא יעדיף ולא יחסיר. אשר הבחנה זאת רחקה מני.