בינה לעיתים חלק ב שצז

מכל מקום בבואם לידי ראייה בחוש העין היה נעלם מהם ונסתר מנגד עינם. ע"כ שאל מפני מה נסתתר קבר משה מעיני ב"ו. כי הסתרה זאת לא היתה אלא מהעינים בלבד. דאלו לענין הידיעה השכלית כבר באו לנו כמה סמנים כאמור. וכיון שכבר יש הקדמת ידיעה זאת מה היה שבאה ההסת' מעיני ב"ו שבבואו אל המקום ההוא תתבלבל ראייתו. שהעומדים למטה נדמה להם למעלה וכו'. והשיב כי היה זה כן ממנו ית' לפי שגלוי לפניו שעתיד בית המקדש ליחרב ולהגלות את ישראל. אשר לפי האמת הם שני חסדים גדולים לשכך את הדין לטובתן של ישראל לשפוך החימה על העצים ועל האבנים ולא תהיה בהם כליה חלילה ולהנצל מדינה של גיהנם. אלא שהם עיניהם לא לנוכח יביטו מה שעתיד להיות רק יראו לעינים מה שתזדמן להם מן הצער להווה. ויבואו אל משה באותה שעה כי לא יעמוד בפניהם רק הסתכלות אותה השעה בלבד שמרגישין בה היסורין ובה שעתא יבואו אל משה לבכות. כבכיית הולד כשאמו רוחצתו מטנופו ויתחננו לו לבקש מלפניו ית' להעביר אותה הגזרה. ויגרום זה שתתחלף לעונש עתיד רע ומר ממנו. ע"כ קדם לסגור הדלת בזה בהסתיר מן העין קברו של משה. שאם לא כן יבואו לראותו ויעוררוהו על ככה. יוכרח כב"י לבטל את הגזרה לעשות רצונו של משה כיון שהוא באותו מצב אשר הצדיקים חביבים במיתתם יותר מבחייהם. ומביא ראיה שכן אתה מוצא וכו' לדעתי נתייסד זה על מה שאמרו בפ' במה מדליקין על פ'. ושבח אני את המתים שכבר מתו כשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקב"ה ואמר כמה תפלות וכמה תחנונים לפניו ולא נענה וכשאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך מיד נענה ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו. נמצא שלא הועיל משה ע"ה עם כל גדולתו לשיקובל בזכות עצמו אלא בזכות הקדושים המתים

והוא מה שרצה רב חמא במאמרנו באמרו שכן אתה מוצא וכו'. כי כשסרחו ישראל מעשיהם במדבר. הנה כיון שנמצאו שם משה ואהרן ושאר הצדיקים. היה נראה כפי מעלת צדקת כל אחד מהם ומה גם משה ע"ה יתרבה ויספיק זכותם לאחד משני דברים אם שבשבילם יעבור הקב"ה על חטאת ישראל ולא יקצוף עליהם. ואם באולי אי אפשר שלא להתקצף מצד הדין. לכל הפחות יבטל אח"כ הנגזר ויסתור הגזרה בשבילם. והוא ית' לא כן עשה אלא כשסרחו קצף הקב"ה עם שלא היה לו לקצוף ועוד שאמר למשה הרף ממני. שאפילו אחר שקצף לא ערב משה אל לבו להתפלל עד שהקב"ה פתח לו פתח וזה יתבאר במה שראינו למשה ע"ה שנה במשנה תורה מדבריו ית'. כי הוא אמר ועתה הניחה לי ומשה אמר הרף ממני. אלא ודאי הענין הוא מה שפירשו ז"ל על ועתה הניח' לי וכי תופש הייתי וכו'. כי כל ימי נצטערתי על זה איך יתכן שמה שאמר ה' בשלילה שיניחהו ואל יתפלל יפרשו על הפכו. והוא ית' יצוה יניחהו. ויערב משה על לבו לעבור על צוויו. כי הלא לירמי' ע"ה אמר ואתה אל תתפלל וכו'. ובדברו ית' עם משה לבדו שלא היו שם ישראל לא היה צריך לדבר בחידות הפך הכונה כדי שלא יבינו ישראל כאשר יקרה במשל הפדגוג. אבל הכונה לפי קצורי. משה ע"ה בארה בשנותו מלשון ועתה הניחה לי ללשון הרף ממני. והוא כי משה דקדק מלת ועתה למה לא אמר סתם הניחה לי. אלא ודאי רצונו ית' לומר מה שאני מצוה לך הוא שעתה בלבד לפי שעה בעידן ריתחא קמייתא תניחני שתפוג חמתי. אבל אח"כ לא תניחני אלא התפלל ותפוס בי. לכך בארה משה שאמר לו ה' הרף ממני. ר"ל לא צוני על ההנחה המוחלטת אלא על הרפיון בלבד שהוא ממש נתינת מעט הנפשה כעין השע ממני ואבליגה מעט. הרי שאם לא היה ה' מעוררו על ככה לא היה בידו של משה להתפלל ואעפ"י שהיו שם כמה צדיקים ובתוכם משה לא הספיק זכות כלם יחד כי לא עשה בשבילם. ממילא לבלתי בא לידי גזרה. וגם אחר הגזרה לא היה מי שבטלה אלא בשביל משה ולא מחמת עצמו אלא בשביל מה שהזכיר לפניו יתברך זכות האבות המתים ע"ה. אלמא הצדיקים המתים הם חביבים יותר מבחייהם. ואם כן ודאי היה מספיק כח מרע"ה לבטל גזרת הגלות והחורבן כיון שהיה אחרי מותו. וימשך מזה רע יותר גדול לישראל חלילה. לפיכך הקדים יתברך הרפואה לזה בהעלים קברו מן העין. העולה מזה כי יקרה מאד מאד מעלת הצדיק אחרי מותו ולגדולתו אין ערך עם מה שהיה לו בחייו. והנה כי כן היה עולה על הדעת כי בהעדר הגדולים אשר אז נתעלו בהפלגת המדרגה. מי ומי יהיה ראוי והגון להספיד עליהם ולהתפעל מחסרונם לגודל ערכם. והיה נראה כי ההספד הנעשה עליהם אם לא יהיה מאדם רשום ויחיד בדורו. יהיה זה להם לחסרון כבוד. כאותה שאמרו בפרק הכונס אלעזר זעירא הוה סיים מסאני אוכמי והוה אזיל בשוקא דנהרדעי. אשכחוהו דבי ריש גלותא וא"ל מ"ש הני מסאני.. א"ל דקא מאבילנא על ירושלים א"ל את חשיבת לאתאבולי אירושלים סבור יוהרא הוא אתיוהו וחבשוהו. א"ל גברא רבא אנא וכו'. אף כאן היה מקום לומר כי נשיאי הדור יבזו בעיניהם מה שיכבדום אחרי מותם אותם אשר לא היו מערכם ושתהיה להם דומיה תהלה. באופן שלא ישימו לב ולא יחשיבו לכלום מה שיספדום וירבו בשבחם ויהפכו עורף ולא פנים. לפיכך רצו להורות ולפרסם ההפך מזה שמדעת קונם יש בם. שבמקום גדולתם אנו מוצאים ענותנותן. וכי אדרבא הם מחשיבים עוד ומחזיקים