בינה לעיתים חלק ב שצג

אלא לעמוד בשתיקה

ואם הדבר כן בחלאים הגשמיים. כ"ש שראוי לשער ההספד על חסרון השלמים כפי עוצם מדרגת שלמותם. ולא להשוות כל המדות כקטן כגדול וכעין מה שמצינו ברבה בר נחמני בהפועלים דנפקי אביי וכלהו רבנן לעסוקי ביה לא הוו ידעי דוכתיה אזלי לאגמא חזו צפורי דמטללי וקיימי. אמרו ש"מ התם הוא. ספדוה תלתא יומי ותלתא לילותא. נפל פתקי כל הפורש יהא בנדוי. ספדוה ז' יומי. נפל פיתקא לכו לבתיכם לשלום. ופשט הדברי' מורה בבאור דקב"ה תבע ביקרי' דרבה כי כפי גדולת ערכו ומדרגתו לא היה מספיק שעור קטן מההרגש כזה בהספד ג' ימים בלבד. עד שעשו ההספד הראוי לפי מעלתו. אך יקשה בעיני מאי קא סברי אביי ורבנן דעמיה ע"ה להספידו ג' ימים בלבד אטו גרע בעינייהו רבה מכל מאן דהוא בעלמא דהוי דינא ג' לבכי ז' להספד וכו'. וחפשתי לראות אם אפשר ליישב זה בהבנת אמרו לא הוו ידעי דוכתיה. וראיתי לרב בעל העקדה ז"ל שער נ"ט. פי' שהיו מבקשים לידע מדרגתו כדי להללו בשבחיו וכו'. והוא דבר זר שאביי אשר היה מתלמידיו היותר מובהקים. שכל ימיו יצק מים על ידו. לא יהיה יודע פרטיותו בשלמות ובמה כחו

ואפשר לי לומר כי לפי שהגבילו רבותינו זמני הבכי וההספד ואסמכוה אקרא דאל תבכו למת וגו' שלא יעשה יותר מדאי. ואמרו מכאן ואילך אמר הקב"ה לא תרחמו עליו יותר ממני וכו' שהורו בזה היות היתרון בזה מגונה כאשר לא יאות גם כן בו החסרון ע"כ חשבו אביי ושאר החכמים כי גבולי הזמנים של ג' ושל ז' לא נאמר אלא למי שנודע זמן מיתתו שמתחילין מאז למנות ימי הבכי וההספד. כי הוא בשעת חמום אבל כשעבר זמן מה לא יהיה הדבר כן. ועתה שנעלם מהם זמן מיתת רבה ע"ה. נמשך מזה שגם כן לא היו יודעים איך יתנהגו בהמשך זמן ההספד. וחששו שלא להכנס בקצה היתרון. וזה הוא לא הוו ידעי דוכתיה. דהיינו שלא ידעו המקום והגבול אשר הוא מן הראוי לספדו אם מעט ואם הרבה, וכשראו צל הצפורים אמרו הא מיהא ידענו שהוא כאן והסכימו ללכת אל המצוע ולספדו שם ג' ימים כי חששו מאד לאזהרת ואל תנודו לו יותר מכשעור. ואמנם מן השמים הוכיחו כי אותם הזמנים המוגבלים נאמרו על אישי המין דרך כלל. אבל האנשים הרשומים שהם מהאברים הראשים בקבוץ צריך להגדיל ההרגש ולהרבות ההספד ולפיכך כל הפורש יהא בנדוי עד שעשו המוטל עליהם מהפלגת ההתפעלות. ואז נתבשרו לכו לבתיכם לשלום. ועוד יראה לי בישוב כל זה דרך יותר מרווח במה שנדייק לשון הפיתקא דקאמר כל הפורש יהא בנדוי. כי מאחר שהכונה היא להתמיד עוד ההספד למה תלה הדבר בפרישות ולא בעצמות הדבר. היל"ל כל שאינו מספיד עוד יהא בנדוי: ע"כ נראה לפרש לא הוי ידעי דוכתיה כפי פשטן של דברים מיוסד על דבריהם ז"ל פרק הנושא שבשעת פטירת ר' ע"ה כשנכנסו אצלו חכמי ישראל אמר להם

אל תספדוני בעיירות והושיבו ישיבה לאחר שלשים יום. ואמרינן בגמרא אל תספדוני בעיירות סבור מינה משום טירחא הוא דקאמר כיון דחזי דקא ספדי בכרכים וקא אתו כולי עלמא אמרו ש"מ משום יקרא הוא דקאמר. נתבאר מזה שאין כבודו של ת"ח להיות נספד במקום אשר לא יהיה שם רבתי עם אבל כבוד הוא שיספדוהו בכרכים הגדולים דקאתו כ"ע התם וברוב עם הדרת הספדו. מעתה כיון שהיתה פטירת רבה ע"ה במקום מוצנע מחוץ לעיר ושם נעלם שלא במקום קבוץ אנשים. נכנסו בספק אביי וחבריו היוצאים לאיתעסוקי ביה היכן יספדוהו אם כבודו הוא לספדו במקום אשר הוא קבור שם כי לכאורה היה נראה ראוי והגון לעשות כן על קברו ממש תיכף אשר מצאוהו. או אם יספדוהו אחר כך בכרכים בשובם אל העיר בכנופיא גדולה ובקבוץ עצום. כי שם על קברו לא היו נמצאים אלא אותם החכמים אשר יצאו לאיתעסוקי ביה. וזה היא לא הוי ידעו דוכתיה. ירצה שלא היו יודעים ממש מקומו הראוי וההגון להספידו אם במקום קברו להיותו נמצא שם אם בכרכים כצואת רבי. וכשראו שהצפורים היו עושים צל על קברו שאפילו הב"ח היו מכבדים אותו על קברו. אמרו ש"מ התם הוא. שראוי לכבדו במקומו ולמען קיים גם כן צוואת רבי בקשו לעשות פשרה בזה לחלק ההספד קצתו על הקבר וקצתו בכרכים והתחילו להספידו שם ג' ימים והית' כונתם אח"כ לבוא אל הכרכים להשלים שם ימי ההספד אז יצאה הפיתקא ואמרה כל הפורש יהא בנדוי. כל החושב שכבודו הוא לפרוש מכאן ולהכנס העירה ולהשלים הספדו טועה הוא כי כבודו במקומו מונח. והואיל וכאן נמצא הוא מקום קברו בהיותו על האופן הבלתי מורגל הוא ודאי יעיר זה הגדלת ההספד בכבוד גדול יותר משיהיה בעיר אפילו בהיות שם קבוץ עם רב. וכאשר עשו כן שבעת הימים אז באה הפתקא האחרת ואמרה לכו לבתיכם לשלום כבר אתם יכולים ללכת אל העיר ולא לספדו שם מחדש בקהל עם כאשר חשבתם. אלא תהיה ההליכה לשלום לשתשבו שלוים ושקטים במנוחות שאננות כי כבר יצאתם ידי חובתכם שעור מה שיספיק להוראת הרגש וצער חסרון האבר הראשיי הזה. והנה אנחנו אלה פה היום בצרותינו לצאת קצת ידי חובת הוראת עצם ההרגש אשר הגיענו משמיעת