בינה לעיתים חלק ב שצב

להרים קול בי לא אוכל שאתו להיות צער הלב מעורר גודל הצעקה כמאמר הנביא ישעיה ע"ה הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו. יורה בבאור כי שברון הרוח שהוא צער והתפעלות מדאגה מדבר מה שיהיה יגרום יללה סתמית אשר איננה בקול עצום וחזק כנודע אבל כאב הלב יסבב צעקה גדולה ומרה. הן אמת כי לפעמים יגיע שעור הפלגת הכאב והצער עד גדר בוא אל הקצה האחד מהשתיקה מכל וכל כאשר קרה לרעי איוב כדברי הכתוב. וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד אשר יקשה אמרו ראו כי גדל הכאב. כי הכאב הוא התפעלות נפשיי נעלם מן העין לא יצוייר הרגשתו בחוש הראות. ואלו ידבר על השחין או המכות וכיוצא היה צודק בו לשון ראיה שהוא דבר מוחש ונגלה. אבל בכאב הפנימי לא היל"ל אלא ידע או הכירו וכיוצא. ואולי יובן עם מה שאמרו בהשותפין. תנא בין כל א' וא' ג' מאות פרסה מנא הוו ידעי א"ד כלילי הוו להו וא"ד אילני הוו להו כיון דכמשי הוו ידעי. וההרגש מבואר מאי בעי מנא ידעי וכי הוא דבר נמנע שידעו ע"י עוברים ושבים או אגרות וכיוצא וכשאמר הכתוב וישמע יתרו ורבים כמוהו. האם שאלו ז"ל מנא ידע ומה הכונה באלו הכתרים והאילנות. ונראה כי הם ז"ל הרגישו בכתוב שאחרי אמרו את כל הרעה הזאת שמורה באצבע היות הרעה דסליק מינה ושדבר ממנה עד עתה. למה הוצרך להוסיף עוד הבאה אליו כי פשוט הוא שאליו באה ואם רצה לפרש על מכת השחין שבאה אל גופו ממש. גם זה לבלי צורך כי מלת הזאת רומזת אליה כיון שהיא אחרונה ועוד הרגישו אמרו ויבאו איש ממקומו. כי ודאי שאיש ממקומו בא ולא ממקום אחר ומה לנו בזה. ועוד הבינו כי בלי ספק כונת הפ' לומר כי כל הרעה הזאת האמורה לעיל שמעוה ריעיו וידעו בה לא בהמשך הזמן ימים רבים אחרי בואה. אלא הבאה אליו מאז בואה אליו באותו הרגע ובעת עצמה שבאה תכף שמעוה והיתה ביאת כל אחד מהם לא מסבת מה שנתעורר לו ממקום אחר כגון שבאה שמועה מחוץ לעיר או ע"י כתבים וכיוצא אלא כל א' בא ויצא ההתעוררות ממקומו ממש כי מאותו המקום אשר הוא יושב נמשכה אליו ידיעה המכריחתו לבא אל איוב לסבת רעתו. ומעתה באה התמיהה כיון שהיה המרחק ביניהם כ"כ מג' מאות פרסה ע"כ היה צריך זמן מה אחרי בא הרעה קודם שתגיע אליהם השמועה. ומהיכן ידעוה בזמן ההוא עצמו שבאה אליו ע"י שמיעת מקומו בא כל אחד ולא ממה שהודיעוהו מן החוץ. ותירצו כלילי הוו וכו'. ירצו בזה לדעתי כי אהבת חברת הרעים הנעימים האלו לא היתה תלויה בשום דבר גשמי מהבלי העולם לא מהערב ולא מהמועיל אלא לסבת הטוב במה שהוא טוב הנמשך לכל אחד מהם מחברת כלם בשלמות הנפש כי היו נוחים זה לזה להשלים את חבריהם אם בשלמות הדעות והמושכלות. ואם בשלמות המדות וקנין המעשים הטובים ולהורות על תכליתם המעולה הזה הציבו להם ציונים וסימנים להיות לכל אחד מהם עטרות בשלשה פרצופין עם שמות חבריהם חקוקים שם כפרש"י ז"ל. להורות על תועלת המושכלות אשר ישיג כל אחד ע"י חברת האחרים. והם נרמזים בעטרות הראש כאשר פירש"י אחרונינו ז"ל על מאמרם ז"ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. שהם מה שיזכו להשיג מההשכלה שם לעתיד ע"י מה שעיינו כאן בעוה"ז

ואצלי צדקו מאד בזה כי בהיות העטרה סובבת את הראש נמצא הראש בעטרה ולא העטרה בראש. ויותר היה צודק לומר ועטרותיהם על ראשיהם כאמרו נזר אלהיו על ראשו. והנביא יחזקאל ע"ה אמר ועטרת תפארת על ראשיהן. אמנם כיון שידבר על השגת המושכלות יאמר בכיון שעטרות אלו יתחלפו מהאחרות כי אלו הם עטרות בתוך הראש ממש ובקרבו. דהיינו מה שירצה השכל אשר משכנו המוח בתוכיות הראש. ולפיכך רעי איוב היו להם עטרות אלו. ועל המעלות המדותיות שהיו מדריכים אלו לאלו. היו להם אילנות העושים פירות מעשים טובים. שהם תולדותיהם של צדיקים. וצדיק כתמר יפרח וכשאחד מהם היה באיזה צער אשר אז לא יוכל להשפיע כחבריו לא בעיון ולא במעשה מיד היו משתנה הפרצוף ונכמש העץ. ועי"כ ידעו רעי איוב והכירו כי בצרה גדולה הוא. ושמעוה והבינוה תכף כשבאה אליו מאז. ונמצא שממקומו ממש בא לכל א' ההתעוררות ולא לחוץ ממנו. והתבונן הוראת הרגשם וחסרונם בשני דברים אלו מחמת צרתו. כי כשבאו אליו געו בבכיה. ועשו שני דברים. האחד קרעו איש מעילו והב' זרקו עפר על ראשיהם. וכונתם אצלי כי למה שהגיע להם מההפסד בקנין המדות המעולות קרעו המעיל. כאלו יאמרו כבר נקרע הדר הלבוש היקר שהוא קנין המעלה כאשר הוא מפורסם בכל עת יהיו בגדיך לבנים עז והדר לבושה וכו' ולענין המושכלות העלו עפר על ראשיהם. כי במקום היות הראש מעוטר בנזר הדעות המושגות בשכלו היו לעפר ואפר בהפסד מלמדם להועיל. וספר הכתוב כי כל אלה הפעולות עשו הם למה שנוגע לעצמם. אבל לאיוב לא ערב לבם לדבר אליו שום דבר. יען כבר ראו בעיניהם ממש כובד כאבו וצערו ע"י השתנות העטרות וכמישת האילנות. כי בראותם זה הרי הם רואים ראיה חושיית איכות הכאב שהיו מצטער בו איוב כי לפי גודל או קוטן הכאב והצער כן היה אופן השנוי והכמישה ולפי שהיה גדול עד מאד. שערו שאין כאן מקום לדבר אליו כלום